"אנחנו עם של עצלנים שדופקים את הדורות הבאים, אם נמשיך ככה נגמור כמו מצרים"

מוש בן ארי הוא אמן חשוב, מהחשובים בארץ, שמציין כעת עשור לפעילותו כאמן בודד ללא להקת-האם "שבע". הוא חשוב כי יש לו את היכולת לכרוך אמירות חברתיות ופוליטיות לתוך שירים קליטים ובכך לנסות להשפיע. נדמה שבאלבום הקודם, "אנשום", הוא הגיע לקו פרשת המים בקריירה שלו, זה שהפריד בין נסיך השאנטי הרוקר. רוקר לא במשמעות של גיטרה עם דיסטורשן, אלא רוקר במשמעות של אמירה משמעותית, של התרסה, של ויתור על עוד להיט בשביל עוד שיר מחאה. כמצופה, "אנשום" הצליח פחות מצמד אלבומיו שקדמו לו "דרך" ו"מסע ומתן", שכללו מאסה של להיטים, אשר הפכה את בן ארי לסוג של כוכב, מעמד שאפשר לו לעשות את המעבר הגדול.

ממשיך בקו החברתי-פוליטי ואף מחזק אותו

על פי "תלמד למחול" השיר והקליפ הראשון מאלבומו הבא, אותו הוא מעבד ומפיק עם פילוני (דני קרק, שבק ס, שעד היום הפיק אותו לבמה), ועל פי הדברים שהוא אומר בראיון שלפניכם, נדמה שבן ארי ממשיך באותו קו חברתי-פוליטי ואף מחזק אותו. השאלה שתרחף מעל האלבום החדש שלו היא עד כמה הוא ילך רחוק עם ההתרסה והאם יהיו לו מספיק להיטים כדי שמעמדו כזמר מצליח לא יתערער עד כדי כך שהאמירה שלו תהפוך ללא רלוונטית.
למוש בן ארי עצמו אין עדיין תשובה לשאלה הזו. "התחושה כעת די דומה לתחושות של אישה בהריון בחודש חמישי, אתה יודע לאן זה הולך, אבל לא תופס את הצבע ומבין את הפרצוף המדויק של הדיסק. מצד שני, זו פעם ראשונה שהצלחתי לגבש בדיסק אחד את כל העולמות, כל הסגנונות, כל ה'מושים', לדיסק אחד ואני רוצה שזה יעבוד ביחד, שזה מדהים".

"'תלמד לִמ‏חוֹל' נכתב בתקופת מעבר אישית שלי בין הנער מגלה העולמות לבין הבוגר מבקש לבנות את המקום השקט והרגוע שלו בחיים", מסביר בן ארי את השיר. "אני רואה סביבי את האנשים שהכאב הפחד, הצער והכעס הם מנוע ההישרדות שלהם ואומר: תרפו, תגלו את הטוב בתוך החיים מתוך מקום של מחילה וקבלה, געו בחלומות שלכם ובאמת הפנימית שלכם".

"להיות מחובר לאמת ולאמנות ולמה שבוער בי חברתית"

-הלכת ואתה הולך בעיניים פקוחות להצלחה מסוג אחר.
"האלבום הקודם מבחינה מסחרית היה במקום אחר. הוא היה מדויק ומאוד אישי, בחרנו את השירים האלה שהם כאילו לא הלהיטי רדיו הרגילים שאני מוציא. מבחינתי זה כן הצליח והמקום של הדיסק החדש יהיה סגירה של עשור עם כתיבה מגובשת שמשלבת כוחות מכל האלבומים הקודמים שלי".

-אתה עושה את זה במודע.
"כשאמן גדל ועושה דרך יש את המקום שאתה גדל על עצמך והרבה יותר מודע לאן אתה הולך ולעצמך ולגודל שהגעת, ומצפים ומסתכלים ומחכים לך. היום יש הרבה יותר רוגע בעשייה. אנחנו צוללים לדיסק שעות וימים וחודשים ממקום של אמנות נטו וזה באמת להסתכל על עשר שנים קדימה, כי עברנו עשר. היום אני יודע שאם אתה לא מדויק - בסוף זה בעוכריך. כל ההסתכלות שלי היום היא לא על הרגע. ברור שאני ער למה שקורה בארץ ובעולם, אבל זה יותר לחשוב על היום שאתה בעתיד שבו אתה בודק ורואה שהיית נאמן ומחובר לאמת ולאמנות ולמה שבוער בי חברתית. המטרה היא לא למכור 'בוליווד', אלא להיות ראי למצב החברתי. מי של עושה את זה אצלי הוא לא אמן בר-קיום. מי שלא מנסה להפוך את העולם לקצת יותר טוב ולהביע דעה. לא כסף נטו, ללכת לאמנות".

-ומה הכי בוער בך?
"העצלות שיש בנו בתור עם ובתור אזרחים. זה מעבר לאדישות, זה כבר חוסר לקיחת אחריות לדורות הבאים. יש חוסר כנות בלאהוב ילדים ונכדים ולא לקום בשביל לשנות. אנשים יהפכו עולמות בשביל שטויות, אבל לא ישנו כלום בחיים שלהם. להגיד שהממסד חרא זה לשים רגל על הקיר. ממסד במהותו הוא חרא. הם רובוטים שהעשירון העליון מוביל אותם ומניע אותם קדימה בשביל כיסא יותר גבוה. ואז הם חייבים לנו מהכסף לקמפיינים. הם בחיים לא יהיו נאמנים לאזרח. אין להם שום אינטרס להיות בסדר איתנו כי הם שולטים".

"אם נמשיך ככה נגמור כמו מצרים"

"הבעיה שלנו זה העם שלנו. עם עצל ברמות. עצלות שבאה על חשבון הדורות הבאים ולקיחת חיים של חיילים ומוות. שולחים פה אנשים למלחמות וכשהחיים מתחרבנים לא עוזבים את המסך של הטלוויזיה ולא הולכים לרחוב ולצעוק ולדרוש שהממסד יהיה נכון לנו. אין לנו את הערבות ההדדית, את המקום של לצאת מהבית ולצעוק ולעמוד על שלך שבמדינה ובארץ הממסד ייקח בחשבון שיש חיים של אנשים והוא לא יכול לקבל החלטות שנכונות עסקית למי שהוביל אותו לכיסא. זה מתחיל בנו. להצביע ולהאשים את הפרעונים? הם ממילא פרעונים".

-אז להיות כמו מצרים?
"אני מקווה שלא נגיע לשם אבל אם נמשיך ככה נגיע לשם וזה הפחד הכי גדול שלי. מי שנכנס לשכונות רואה דברים מטורפים שהממשלה לא רואה. זה נס שאפשר לעשות קניות ולמלא דלק באוטו במדינה הזו. אני מקווה שבמהלכים שקטים וצעקה פחות אלימה ניקח אחריות על החיים שלנו ונדאג לדורות הבאים אחרינו".