סלביות ישראל, למה זה נראה שכולכן גרות באותה דירה?

אם יש משהו שיוצאי ריאליטי אוהבים להגיד למצלמה, זה כמה הם "אמיתיים", "שונים", ואיך אין עוד אף אחד כמוהם בעולם. ממש צרור פתיתי שלג ייחודיים, נפשות חד-פעמיות ומורכבות שרק מחפשות להביא את ה"אני המאמין" שלהם למסך. ואז התוכנית נגמרת, הזרקורים כבים, ומגיעים לצלם את הבית החדש שלהם. עברתי לאחרונה על כתבות העיצוב שמציגות את הבתים של פליטי הריאליטי של השעה, וגילוי נאות: אם תטשטשו בפוטושופ את הפנים של הסלב התורן, אין שום סיכוי בעולם שתצליחו להבדיל בין הסלונים שלהם. מדובר במפעל משוכפל של אותו מוצר, שוב ושוב. תופעת ה"בז'-על-בז'" הפכה למגפה חזותית שלא פוסחת על אף אחד, עם אותו המפרט בדיוק - ספת בוקלה, קירות בגוון קרמשניט, אי ענקי במטבח שהכל נבנה סביבו, ואפס קירות עם אופי. מרוב הניסיון לשדר "יוקרה שקטה" ו"מקוריות אינסטגרמית", הסלונים כולם נראים כמו חדרי המתנה במרפאה נטורפתית בפרדס חנה-כרכור. מרוב עצים לא רואים את היער, ולרוב כל העצים בדיוק באותו הגוון.

אז איך יוצאים מהלופ הבנאלי הזה ומבדילים בין הבית של מאי חטואל, או שלי סרבריאניקוב לבית של שי לי עופרי, אודיה או שחר חיון? איך שומרים על מראה ניטרלי, מוקפד ויוקרתי, אבל מכניסים לבית נשמה וסיפור פועם במקום עוד חלל סטרילי?

לכל הכתבות בערוץ living

פריט אחד לפחות עם עומק

התשובה היא לא לשבור קירות, אלא לשבור את השלמות. הצעד הראשון כדי להבדיל את הבית שלכם מדירת תצוגה משוכפלת הוא לשלב פריט אחד לפחות עם עומק והיסטוריה אמיתית. במקום למלא את כל הסלון ברהיטים שנפרקו אתמול בבוקר ממכולה, תכניסו רהיט וינטג' אותנטי, משהו בעל ערך רגשי, מציאה היסטורית משוק פשפשים או סתם פריט מהחיים שמזכיר לכם משהו. הפריט הזה, על כל השריטות והפגמים הקטנים שלו, הוא בדיוק מה שישבור את השטחיות של הבוקלה והשמנת, ויוכיח שבבית הזה חיים בני אדם אמיתיים ולא דמויות שנוצרו באודישן.

>> שכנות ברמה אחרת: הצצה לדירות של אודיה ושחר חיון

אומנות עם נוכחות

מעבר לזה, הגיע הזמן לדבר על האומנות שתלויה על הקירות, או יותר נכון, על ההימנעות מתמונות סתמיות. יוצאי הריאליטי מתים על תמונות ענקיות של כתמי בז' וחול שלא אומרות כלום ושום דבר, רק כדי למלא קיר ריק. כדי שהבית שלכם לא ייראה כמו קטלוג מסחרי מרדים, תלו אומנות שיש בה קונטרסט, נוכחות וקריצה. זה יכול להיות צילום שחור-לבן דרמטי, ציור בעל צבעוניות עזה, פוסטר של אישיות שאתם מעריכים וקרובה לליבכם או אפילו תמונה משפחתית או תמונת ילדות, כזו שמספרת את הסיפור שלכם. תמונה לא אמורה להתאים ב-100 אחוז לגוון הכריות על הספה. היא אמורה להיות נושא לשיחה ולשאת משמעות (ולא, להתאים את פלטת הצבעים לא נחשב "משמעות").

>> פעם זה היה קיטש: האנשים שמכניסים את האלילים שלהם לסלון

מצד שני, ניגודיות חומרית

האלמנט השלישי שחייבים להכניס כדי לשבור את הלוק הסטרילי הוא ניגודיות חומרית. כשכל הסלון מורכב מבדים רכים, עגולים ובהירים, החלל מרגיש כמו ענן צמר גפן והעין פשוט נרדמת מרוב שעמום. כדי לשמור על מראה יוקרתי אך להעניק לו עומק ותחכום, חייבים להכניס חומרים קרים, קשים ומחוספסים יותר. נגיעות של מתכת מושחרת, זכוכית מעושנת, עץ אגוז טבעי וחשוף או כורסת עור בעלת נוכחות. השילוב בין הרך לקשה מעניק לחלל את העוקץ והתחכום שכל כך חסרים בבתים המשוכפלים.

ומה איתכם?

ולבסוף, תעשו לעצמכם ולבית שלכם טובה אישית ותכניסו אליו את עצמכם. הטרנד של קניית "ספרי עיצוב" חלולים לפי מטר שרץ בחנויות הום-סטיילינג, רק כי הכריכה שלהם תואמת בגוון לשטיח, הוא שיא הזיוף והפחד להיות, חלילה, מוזרים (או יותר נכון, נאמנים לעצמכם בלי קשר לטרנדים). בספרייה מניחים את מה שמעניין אתכם - אלבומים אישיים, ספרים שבאמת קראתם ואפילו אוסף קומיקס, דיסקים או תקליטים. חפצים שנאספו לאורך השנים מכניסים לבית ייחודיות ששום מעצב לא יכול למכור לכם במארז מוכן. אז נכון, זו אולי הקלישאה הכי שחוקה ולא מיוחדת שיש, אבל הגיע הזמן להפסיק להתאמץ להיראות מיוחדים ופשוט להיות מי שאתם, כי בית עם אופי לא נולד מטרנד בטיקטוק, אלא מהאנשים שחיים בו, מהחפצים שהם אספו ומהסיפור שהם באמת רוצים לספר, וכך, בכתבה הבאה של סקירת הבית שלכם, הסיפור שלכם יהיה הרבה יותר ברור וייחודי.

הכותבת היא מאיה שינברגר, מעצבת פנים וממחברי ספר העיצוב The New Minimalist Style.