מה שקרה לבן הזוג שלי לימד אותי ששיקום מתחיל בפרידה ממה שהיה

כשלינוי בר-גפן מדברת על הסערה שעוררה בשבוע שעבר, היא משתמשת בביטוי "ברוֹלר". אומנם היא מוכרת יותר כעיתונאית, כמגישת טלוויזיה ובשנים האחרונות כמנהלת חברה לניהול משברים רפואיים, אבל בר-גפן היא גם פרשנית איגרוף. וכשאנחנו מדברים על התגובות להכרזתה על כך שהיא עומדת להוציא את בנה מבית הספר ולהעביר אותו לחינוך ביתי, היא מדמה את עצמה לסוג ספציפי של מתאגרף, ואולי גם של אדם. באנגלית יום-יומית, brawler הוא מי שנוטה להיגרר לקטטות; בזירה זה כינוי למתאגרף שמנצח אותך דווקא דרך המכות שאתה מנחית עליו. שני הדברים, אני מתרשם, נכונים גם לגביה.

"מה עושה ברולר? בסיבובים הראשונים הוא נותן לך לשפוך עליו את כל מה שיש לך, והוא בינתיים מגן על עצמו ככה שיהיה כמה שפחות נדל"ן פנוי לפגיעות", מפרשנת בר-גפן. "אתה חובט פה, חובט שם, וכשאתה כבר עייף ומותש – זו הנקודה שבה הוא נכנס לסיפור ומפרק אותך. ברולר יגבה ממך מחיר מאוד כבד על הטמטום שלך להאמין שהוא לא מוכן לספוג, ואני מוכנה לספוג. מה, כשכתבתי את הפוסט ההוא לא חשבתי שאספוג? אני לא ילדה, אני כמעט 30 שנה בתקשורת, ואני מוכנה לעבור את הסיבובים האלה. תתעייפו עליי, קדימה. זה רק מדליק אותי יותר".

כלשונה, בהחלט התעייפו עליה. זה התחיל ב-19 במאי, כשכתבה בפייסבוק ש"בשנה הבאה בני ייפרד סופית ממערכת החינוך [...] את תהליך הפרידה אנחנו מבצעים למעשה כבר בערך מכיתה ב', כשהבנתי שבית הספר הוא שלד בורסאי". בהמשך הוסיפה: "אין לי צורך יותר במשרד החינוך. לבנות תוכנית לימודים שנתית לוקח בערך שבוע של עבודה לא מאוד מאומצת בזכות הבינה המלאכותית. תגידו 'אבל מה עם הורים שלא יכולים ללמד?', אז הרוב יכולים. מי שבוחר לתעדף לימודים במקום גבוה – הסתברות טובה שיצליח. מי שלא – לא. זה לא ימנע ממני לפעול לסגירת משרד החינוך, תיקונו ופתיחתו מחדש עבור כולנו".

הפוסט הניב אלפי תגובות ואלפי שיתופים, וגרר טורי תגובה בכמה וכמה כלי תקשורת. כל הכותבים נזהרו בכבודה של בר-גפן, אבל כולם גם מצאו סיבות להיכנס בה. כאן ב-mako כתבה יעל נכון-הראל ש"יש סכנה גדולה בהסתכלות על בית הספר כמוסד שתכליתו המרכזית היא העברת ידע בלבד"; ב-ynet פורסם טור של רמי הוד תחת הכותרת "לינוי בר-גפן טועה: התיקון בחינוך אפשרי וזה תלוי רק בנו"; ואילו ב"הארץ" כתב יואב פרידן, מנהל תיכון עירוני א' בתל אביב, על המסר האגרסיבי לשיטתו של בר-גפן והאשים אותה בתרומה להתפרקות הסדר החברתי. לא פחות.

"בחיים לא קיבלתי לאינבוקס כל כך הרבה תגובות פרטיות על משהו שכתבתי", מספרת המפרקת עצמה. "הכי הרבה תגובות הגיעו ממורות, מיועצות ומאנשי משרד החינוך שלא היה נעים להם שיקראו את זה בפומבי בטוקבקים, והדהימו אותי עוצמות הכאב והכעס שלהם. לא עליי, כן? על המערכת. ידעתי שזה קיים, אבל לא עד כדי כך. והם גם אמרו, תודה שאת אומרת את זה, כי לנו לא מקשיבים".

כל זה קרה בשבוע רע מאוד ליחסי הציבור של משרד החינוך. שבוע שבו צוטט בכיר במשרד שטען כי "אנחנו מגדלים דור של אנאלפביתים והם מתעסקים בפריימריז", שבוע שבו נחשף בתחקיר של "ידיעות אחרונות" כי גורמים במשרד החינוך הפעילו "מנגנון שיטתי" בניסיון להטות את תוצאות ישראל במבחני פיז"ה, שתוצאותיהם אמורות להתפרסם סמוך לבחירות (ממשרד החינוך נמסר אז בתגובה כי מדובר ב"קמפיין מתוזמר ושקרי של הרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך, שנועד לטייח ולמנוע את בדיקת הכשלים המקצועיים בהתנהלותה").

לדברים האלה הצטרף הפוסט של בר-גפן, שמשמיעה נבואה: "מהיכרות עם איך שהדברים האלה עובדים, אחרי מה שהחלטתי לעשות עם הילד הולכים לשבת לי אישית על הראש. ישלחו אליי פיקוח, מה שנקרא 'קצינת ביקור סדיר' שתפקידה לאכוף את חוק חינוך חובה". אם העניין הזה יתגשם, זה יקרה בשנת הלימודים הבאה – שאותה אמור לפתוח בנה כשהוא עדיין רשום לבית הספר, אבל בפועל נעדר ממנו ברוב ימי הלימודים. ואם זה אכן יסדר לבר-גפן פגישה עם קצינת ביקור, אז הברולרית אומרת: "שיהיה, שישו ושמחו. אני כבר העמדתי מים על האש".

על איזו הדתה אנחנו מדברים

בתגובות הפומביות לפוסט של בר-גפן בלטו טענות על כך שאינה מכירה בחשיבותו של בית הספר להתפתחותם החברתית והתרבותית של ילדים. "אני כל הזמן שומעת על הערך החברתי של בית הספר, ואני לא מזלזלת בו, אבל מה זו נחמת העניים הזאת?", היא מגיבה. "בסוף קוראים לזה בית ספר. איפה החלק של הספר?".

יש הטוענים שדווקא יש ספר אחד שהמערכת מקדשת. הרבה אנשים שהזדהו עם הפוסט שלך רואים במעבר לחינוך ביתי מענה להדתה.
"זה מצחיק אותי, כי חיפשתי את זה גם בבית ספר של הבן שלי. אבל על איזו הדתה אנחנו מדברים אם אין בכלל מורות שיעשו את ההדתה הזאת?".

מה זה אומר, אין מורות?
"לדוגמה קטנה מבית הספר שלנו בצפון תל אביב, 15 מורות נעלמו בשלוש שנים. אתה רואה את זה גם במקומות אחרים: תקציבים לא חסרים בחינוך, על פניו אמור להיות כוח אדם ואפילו איכותי, אבל אין. מספר המורות שעברו הכשרה מתאימה הולך ומצטמצם, הן בורחות מהמערכת. אני את ההחלטה שלי קיבלתי כשהמחנכת של הבן שלי הודיעה שהיא עוזבת, אבל מלכתחילה כבר אין דבר כזה מחנכת לכיתה. מחנכות מתחלקות עכשיו על שתיים-שלוש כיתות, ובאופן כללי אין צוות. אז כמעט כל לילה אנחנו מקבלים הודעה בוואטסאפ, 'מחר לא יתקיימו השיעורים האלה והאלה'. יום הלימודים מסתיים, ובמקום לשאול את רנן איך היה, אני שואלת מה היו השיעורים שהתקיימו".

בר-גפן היא בוגרת תלמה ילין. כשאני שואל איך היא עצמה חוותה את מערכת החינוך, אין שם זכר לטראומה. "יש לי נטייה לשכוח את הדברים הרעים ולזכור רק את הטובים", היא מודה. "אני יודעת שמתחת לאף שלי קרו שם דברים מאוד רעים – אני מכירה את העדויות – אבל זו לא הייתה החוויה שלי. לי היו מורות שדאגו לי, והיה לי גם מנהל שדאג לי מאוד. שמו היה יצחק נתן, והייתה תקופה בגיל ההתבגרות, כשהייתי מאושפזת בגלל הפרעות אכילה, שהוא דאג כל הזמן – שיגיעו אליי לבית החולים מורים ומורות וילדים, שההורים שלי יישארו בתמונה. לפני כמה שנים קיבלתי טלפון מהמשפחה שלו, אמרו שהוא חולה ושלא מצליחים להבין מה הבעיה, ולקחתי על עצמי לנהל את המשבר הרפואי שלו במסגרת החברה שלי, במשותף עם תלמיד לשעבר שהוא רופא בכיר. טיפלנו בו, אני הייתי זו שבישרה למשפחה שלו את החדשות הקשות על מצבו, ולפני מותו ישבתי ליד המיטה שלו ואמרתי, 'עשית טוב. אם זה מה שאתה צריך כדי לנוח בשקט, אז אני אומרת לך – היית טוב אליי. היית דמות אבהית'. ואני חושבת שזה בדיוק מה שאין עכשיו במערכת".

בפוסט שלך קראת לא לשינוי של המערכת, אלא לסגירתה ופתיחתה מחדש. זה רדיקלי.
"כי המצב מזכיר את מה שהיה במערכת הבריאות לפני חוק בריאות ממלכתי, או כמו שהיה עם רשות השידור אחר כך. המערכות לא עבדו ברמה כזאת שהיה צורך בחשיבה מחדש, תכנון מחדש, סגירה, פתיחה. עכשיו צריך לעשות את זה בגוף החשוב מכולם, שהוא כמובן גם הרבה יותר גדול, אבל הגודל לא מאיים עליי".

רפורמה יסודית לא יכולה להחזיר את המערכת למצב שבו היא הייתה כשאת למדת בתיכון?
"מניסיוני למדתי שהטעות הכי גדולה בשיקום היא ללכת על פי העיקרון של 'השבת המצב לקדמותו'. בהרצאות אני נותנת לנשים דוגמה שמאוד מוכרת להן מעולמן, של 'לחזור לגוף שלפני ההיריון'. אף אחת לא חוזרת לגוף שלפני ההיריון. את יכולה לחזור למשקל שלפני ההיריון, אבל זה לא אותו גוף. זאת אומרת, כל ניסיון שלך לחזור אחורה בזמן נידון בהכרח לכישלון. אז הבוטוקס שיש לי, החומצה ההיאלורונית שעשיתי – הם לא ניסיון להיראות בת 20, כי אני לעולם לא איראה בת 20. זה ניסיון לקבל כפיים על ההשקעה, איזשהו שיפוץ מתוך הבנה שאי אפשר לחזור אחורה. וזו גם נקודת המוצא שלי כשאני מסתכלת על משרד החינוך, כי מתי שיקום מתחיל להיות אפקטיבי? כשאתה מבין שזה לא שחזור של יכולות קודמות, אלא בנייה מחדש של יכולות".

זה לגדל במקביל אבא וילד

בנובמבר 2014 עבר בן זוגה של בר-גפן, העיתונאי בן זילכה, צנתור דחוף. טעות אנוש במהלך פרוצדורה של הוצאת הצנתר הובילה לתרדמת בת שלושה שבועות, ואחריה לאבחון של נזק מוחי ופגיעה קשה בזיכרון, בשפה ובתנועה. ובעוד שביכולות הקוגניטיביות והוורבליות שלו חל שיפור עם השנים, זילכה נותר מוגבל פיזית. התהליך שעבר, ושהחל כשבר-גפן הייתה בחודש השביעי להריונה, הפך אותה שלא מרצונה למומחית שיקום. כן מרצונה היא מינפה את הידע שצברה כדי להקים לימים את "חמ"ל בר-גפן", חברה – לא עמותה, היא מדגישה – לניהול משברים רפואיים.

"בסיפור של בן חוויתי פרידה", היא אומרת, "אבל לא הבנתי מיד שזה מה שזה. גם אני עשיתי את הטעות של מחשבות על חזרה לאחור, כי רציתי את החיים הקודמים שלי בחזרה. כשעולמנו מיטלטל, כשאנחנו חווים אירוע שמחלק את החיים ללפני ואחרי, אנחנו מאוד רוצים לחזור למקום הבטוח. ובסיפור שסיפרתי לעצמי אחרי המשבר, עד לאירוע המוחי של בן הייתי נורא בלונדינית ונורא מוצלחת ונורא רזה. הכל הלך טוב, האהבה פרחה, הקריירה שגשגה, הכל היה מדהים. אחלה סיפור, רק לא הסיפור שבאמת חוויתי. היו בעיות, היו כישלונות. אבל אז קרה המשבר ואמרתי, 'תחזירו לי את החיים האלה, הפעם אני אחיה אותם כמו שצריך. הפעם אני אהיה בסדר. אני לא אתלונן. אני אעשה נכון, רק תנו לי לשחזר את זה'. והשיקום מתחיל רק כשאת מבינה שזה לא הולך לקרות. ששום גמדים לא יבואו".

איזו חתימה משאירה בנפש החוויה של לידת בן בשעה שאביו במצב אנוש? בר-גפן מנדבת סיפור: "בתחילת האשפוז של בן הייתי נוהגת כל בוקר מהבית שלנו, שהיה אז במרכז תל אביב, לבית החולים שיבא. עם ההיריון, אחר כך עם הסל-קל, ככה כל יום. בשבועות הראשונים לא היה לי אכפת אם מישהו חותך אותי בכביש או צופר לי, כי הייתי בפוקוס רק על איך אני מתמודדת עם החדשות המחרידות האלה שבעצם מודיעות לי, 'חייך כפי שהיו נגמרו' – ומשני טעמים, כי משהו מת ומשהו עומד להיוולד. אבל אחרי כמה שבועות כאלה מישהו חותך אותי, והפעם אני מתעצבנת. צופרת לו, פותחת את החלון ומוציאה את האצבע הרלוונטית. ושנייה אחרי זה אני שואלת את עצמי, 'רגע, מה קרה? למה עכשיו פתאום זה כן מעצבן אותי? למה הקציתי משאב אנרגטי לקשקוש הזה?'".

באמת למה?
"כי המוח המטומטם שלי, כמו של כולנו, מתעסק במה בוער ולא במה חשוב. ובאותו בוקר הבנתי שאם אני כל הזמן אתעסק במה שבוער, לעולם לא אגיע למה שחשוב. ואם אני צריכה עכשיו לנהל משבר שליטה ארוך טווח, שזה מצבנו – אני חייבת להגדיר לעצמי מחדש מה זאת בעיה ששווה את המשאבים שלי. והחלטתי שבעיה מבחינתי היא משהו שיש לו השלכות לפחות חמש שנים קדימה. אז למשל, אם לבן שלי יהיה נכשל בתושב"ע, לא יהיו לזה השלכות בעוד חמש שנים. אבל אם הוא לא יידע את לוח הכפל, אז יהיו. אם הידע ההיסטורי שלו יתחיל וייגמר במה שקרה לעם היהודי, בהתעלם מכל שאר העולם – גם לזה יהיו השלכות בעוד חמש שנים. אז בזה אני מושקעת".

רנן בן 11 היום. בספטמבר יעלה לכיתה ו'. "הילד חנון", מדווחת אמא שלו. "תלמיד מצטיין שהציעו לו לקפוץ כיתה, והוא היה מספיק חכם בשביל להבין שאז הוא יצטרך להתאמץ בשביל מה שעכשיו בא לו בקלות, אז לא תודה. אגב, זאת הזדמנות להבהיר כמה דברים שנשאלו בשבוע הזה: אין לי ילד עם צרכים מיוחדים והוא לא איזה מישהו שנתקל באטימות המערכת או בבריונות קיצונית שלא טופלה. מצחיק אותי לפעמים עד כמה הוא מערכתי".

ומה הוא אומר על הרעיון של חינוך ביתי?
"מעניין שאף אחד לא שאל את זה עד עכשיו. כולם הסבירו לי על טובת הילד, ואף אחד לא חשב אפילו לשאול, 'ומה הוא אומר? דסקסת את זה איתו?'. כי כן, כי דסקסתי את זה איתו לא מעט. מדובר פה בילד תבוני מאוד, ואני מאוד מתנגדת לרעיון של לצנזר מידע. אני בעד לתווך מידע, והילד יודע הכל, אוקיי? הוא יודע על אבא שלו, הוא מגיל אפס יודע מהו מבנה המוח ומה קורה כשנפגע אזור כזה או אחר. הוא יודע איך לעשות סטייק, איך לנווט, איך להעמיד מכונת כביסה ואיך לפתוח כיסא גלגלים ולהתקין עליו רגליות. אני מושקעת בזה, מושקעת בו, כי יום אחד הוא יצטרך לעשות הכל בלעדיי. מה אם מחר יקרה לי משהו? עם מה הוא יישאר? באיזשהו מקום אני מגדלת היום במקביל אבא וילד, וזה גם קצת דומה".

דומה איך?
"תראה, בן לא יהפוך להיות לא-סיעודי. זה לא יקרה. אבל סיעודיות היא ספקטרום, והמטרה היא להביא אותו מהקוטב הכי מוגבל לכמה שפחות. לחנך לעצמאות, שזה גם מה שאני עושה עם הילד".

שבי על התחת ותקראי את התנ"ך

12 שנה היא נמנית עם מגישי "יהיה בסדר", תוכנית הרדיו עם השם האירוני שחושפת את כל מה שמקולקל כאן. שש שנים היא חברת פאנל ב"חדשות הבוקר" של קשת 12, וגם שם היא מציפה נושאים ברומה של מדינה. כל אלה, לצד ההתבטאות הנחרצת שלה בנוגע למשבר החינוך, מעלים שאלה מתבקשת.

אני מניח שהיו לך הצעות להיכנס לפוליטיקה.
"כן".

ואני מניח שהיו כאלה גם בזמן האחרון.
"כן".

ו...
"מפלגות שמציעות לי נמצאות בדרך כלל באחד משני מצבים: או בנייה או קריסה. יש שם איזושהי ציפייה שאני אגיע לאתחל או אגיע לקבור, ואין לי עניין לא בזה ולא בזה. מה גם שפוליטיקאי היום עסוק מעט מאוד בקידום דברים שהם לתועלת הציבור, והרבה מאוד בלהיבחר שוב".

האנאלפביתים והפריימריז.
"ואני מאוד גרועה בפריימריז. אני לא אישה לסמול טוק, ללחיצות ידיים, לבר מצוות ולבריתות. אני לא מעוניינת להיות נוכחת אפילו בלוויה של עצמי".

אגב פוליטיקאים, מהפוסט שכתבת נעדר שמו של שר החינוך. למה?
"כי הוא לא אשם במצב. הוא רק הקברן. זאת אומרת, אין לי מילה טובה לומר על קיש, אבל לזכותו ייאמר שהוא קברן כל כך בוטה שזה חידד את ההבנה בנוגע למצב. הרי כל השרים שהיו לפניו ניסו לטשטש את המשבר בחינוך. מה, גדעון סער לא ניסה לטשטש? המשיח החדש, נפתלי בנט, לא ניסה לטשטש? כולם ניסו. קיש פשוט עשה את זה כל כך מהמקפצה, כל כך בוטה, שזה חייב אותך רגע להסתכל על זה ברצינות. אבל נניח שאני אחליף אותו, מי יבוא במקומו? אולי טייחן יותר אלגנטי, אבל עדיין טייחן".

בואי נדלג ארבעה חודשים קדימה, לספטמבר. מה קורה עם רנן, הוא במערכת של קיש? הוא בבית?
"קודם כל, הוא נרשם לבית הספר. הוא נורא אוהב לימודי קולנוע, ואני לא אגיד לו, 'אתה לא הולך ללמוד קולנוע עם המורה שאתה אוהב בגלל שאמא כועסת'. אני לא מחרימה את מערכת החינוך, אני במחאה על זה שמערכת החינוך מחרימה אותי. הוא ילך לשיעורים שמעניינים אותו, ואני מבחינתי ממשיכה בחומר. לא קשה להבין מה הילדים אמורים לדעת בסוף השנה, התוכניות מופיעות פיקסל על גבי פיקסל. אני מסתכלת על הספרים ואומרת, 'את זה לומדים בספטמבר, את זה באוקטובר'".

אז מעכשיו אמא היא המורה?
"אני לא אהיה היחידה. למשל, הוא כבר עכשיו למד אנגלית אצל האמא של החבר הכי טוב שלו, שהיא מורה בתחום. הוא למד גם אצל בני משפחה נוספים, ובקורסים חיצוניים, והוא לומד וילמד גם אצלי".

מבחינתך זה דבר טבעי, להיות גם אמא וגם המורה? זה לא דורש איזה מאמץ, איזו הפרדה?
"בוודאי שזה דורש מאמץ, ויש גם מקומות שנדרשת הפרדה. ברור לי למשל שבמצוקות רגשיות, הבן שלי לאו דווקא ייגש אליי. לכן אני אצטרך דמויות אכפתיות, ראויות, שידאגו לדבר הזה. או נגיד, כשיגיע הזמן ללמוד על מיניות".

איך באמת אנחנו חוסכים פה כסף על פסיכולוגים בעתיד? חינוך מיני –
"כן, אל תדאגו, לא אצל אמא".

בנוגע למסורת היא כן מתכוונת להיות הדמות הפדגוגית. יש לה חיבור לתנ"ך בפרט ("כשהייתי בת 20 קראתי אותו מההתחלה ועד הסוף, כדי לראות מה השמיטו לי בבית הספר") ולמסורת בכלל ("אני הקרצייה שבליל הסדר מתעקשת שלא לחפף בהגדה"), חיבור מסוים מאוד שהיא מתייחסת אליו כעניין גנטי. "יש טענה שהמזרחים יותר דתיים, אבל אנחנו היינו חילונים עוד בתוניס. אז מצד אחד הסבתא רבתא שלי דרשה שבלוויה שלה לא יהיו רבנים, ומצד שני היא הייתה אישה שידעה את התנ"ך בעל פה. כל יום קראה פרק. ובשלב מסוים אמרתי, אם אני הולכת לשמור מסורת, זו המסורת שאני הולכת לשמור. תפתחי את הספר, שבי על התחת ותקראי אותו".

אבל את לא אדם מאמין.
"לחלוטין לא. מעולם לא הייתי, אפילו כילדה. זה תמיד מפתיע אנשים, כי הם חושבים שגם אם אתה אתאיסט, בטח הייתה איזו תקופה בחיים שלך שהאמנת ומשהו פשוט נשבר. אבל לא היה שבר, פשוט לא היה יום אחד בחיי שהאמנתי".

אני לא אומרת "אחריי"

השיחה שהתחילה בזירה חוזרת לשם כשבר-גפן מדברת על רם גלבוע, שותפה לשידור קרבות האיגרוף בצ'רלטון (ספורט 1). אמו של גלבוע, מחבר הספר "הרצברג", הייתה מאושפזת במשך 27 שנים לאחר פגיעת ראש בתאונת דרכים. בר-גפן הכירה את גלבוע ופרשנה לצדו שנים לפני האירוע של זילכה, ופתאום היה לה ולו עוד משהו במשותף.

"הפעם הראשונה שיצאתי מבית החולים לעבוד אחרי האירוע של בן הייתה כדי לשדר קרב איגרוף", מספרת בר-גפן, "ואני יושבת עם רם בתוך החדרון הזה באולפני הרצליה שממנו משדרים את הקרבות, ואני מרגישה ששנינו משוגעים. כל אחד מאיתנו יודע מצוין מה המחיר של חבלת ראש, והנה אנחנו יושבים ובחדווה גדולה משדרים אנשים שחובטים האחד בגולגולת של השני. ואני אומרת לרם, 'תגיד, מה אנחנו עושים?'. והוא, שכבר היה הרבה יותר מאוקלם ממני גם בחוויה של פגיעות ראש וגם באיגרוף, אמר לי, 'בר-גפן, צריך גם לחיות לפני שמתים, אוקיי?'. וזה נכון. צריך לחיות לפני שמתים".

החיבור הזה ביניכם עזר לך איכשהו בהתמודדות עם מה שקרה בבית?
"בוודאי. אותי מאוד סקרנה הזווית שלו כילד שגדל עם אמא במצב הזה, לכן גם שאלתי".

ועדיין את משדרת איתו איגרוף.
"באמת מזמן לא היה קרב, אבל בטח".

יכול להיות שהחיבור שלך לעולם הזה קשור לעובדה שאת בעצמך אדם שכל הזמן נלחם?
"אני גם נחה".

הרגע החלטת להילחם במשרד החינוך.
"תשמע, אני לא מתכוונת להקים חמ"ל חינוך. אני כן מדברת עם ארגון של אנשים שחושבים איך לעשות 'פינוי בינוי' של משרד החינוך, הם התייעצו איתי וניסחתי להם וחידדתי להם, אני מוכנה להיות השופר הכי קולני של זה, אבל אני לא באה ואומרת 'אחריי!'. כל מה שאני אומרת זה 'אם לא תעשו, זה לא יקרה'. למה כל כך כעסו על הפוסט שכתבתי? כי אמרתי בדיוק את זה, אבל לא אמרתי את זה מתוך איזה אליטיזם וניתוק. אמרתי את זה כי אני מאמינה באמונה שלמה שאתה לא יודע כמה כוח יש לך. צריך לבוא לזה עם תחושה של מסוגלות, וגם עם מוכנות לחוות כישלון. זאת אומרת, אני גם מפחדת. אנשים משום מה חושבים שאני לא מפחדת מכלום, אבל בטח שאני מפחדת מדברים. כל הזמן, כל יום, הקורטיזול שלי בשמיים. אבל אני מנסה לוודא עם עצמי שאני מפחדת מהדברים הנכונים".