לינוי בר גפן יצאה בטור נגד מערכת החינוך, ושכחה משהו אחד חשוב
טורה של לינוי בר-גפן על מערכת החינוך מבטא תחושת תסכול שלא מעט יכולים להזדהות איתה. אך גם מעלה שאלה רחבה יותר על תפקידו האמיתי של בית הספר. חשוב לזכור שחינוך אינו מסתכם רק בהעברת ידע, אלא גם בבניית זהות, ערכים ותחושת שייכות אצל ילדים ובני נוער. דווקא בתקופה כזו, חלק גדול מאנשי החינוך ממשיכים לראות בעבודתם שליחות, שנותנת לילדים יותר מרק ציונים. דעה
קראתי את טורה של לינוי בר-גפן והבנתי היטב את תחושת התסכול שהיא מבטאת. קשה להתווכח עם הפערים, עם האתגרים ועם הביקורת המופנית כלפי מערכת החינוך בישראל. ובכל זאת, נדמה לי שיש סכנה גדולה בהסתכלות על בית הספר כמוסד שתכליתו המרכזית היא העברת ידע בלבד, אנגלית, מתמטיקה, מיומנויות או הישגים מדידים. זו הסתכלות שמחמיצה את לב העניין.
בית הספר איננו רק מקום של למידה, הוא בראש ובראשונה מרחב של התהוות אנושית. זהו המקום שבו ילדים ובני נוער לומדים לחיות יחד, להתמודד עם שונות, לשאת אחריות, להקשיב, להתווכח, להיכשל, להתמיד, להתגבר. זהו מרחב של סוציאליזציה, של עיצוב זהות, של בניית אופי ושל גיבוש מצפן מוסרי ואזרחי. אלו תהליכים עמוקים ועדינים, שאינם יכולים להתרחש דרך מסך, ואינם מתחלפים במשחקי מחשב, באפליקציות או בפלטפורמות דיגיטליות מתוחכמות ככל שיהיו.
בסופו של דבר, מורה שנכנסת לכיתה אינה רק "מעבירת חומר". יש לה נוכחות אנושית שלמה. היא מודלינג, לעיתים מודע ולעתים בלתי מודע, לאזרחות טובה, ליחסים בינאישיים, לסקרנות, ליצירתיות, לאחריות ולמחויבות. תלמידים לומדים לא רק מן הטקסטים שעל הלוח, אלא מהאופן שבו מבוגרים מתייחסים אליהם, מקשיבים להם ומנהלים קהילה.
אפשר, ובלא מעט מקרים גם צריך, למתוח ביקורת על משרד החינוך, על המדיניות, על התקציבים ועל הכשלים המערכתיים. אבל ברגע שהדלת נסגרת והמורה עומדת מול הכיתה, משהו אחר קורה. האחריות עוברת אליה. כי אלו לא רק ציונים ותעודות, אלא בני אדם צעירים שנמצאים בתהליך של עיצוב זהות.
לאורך השנים פגשנו אינספור מורות ומורים, מנהלות ומנהלים, ואי אפשר היה שלא להתרשם מעומק תחושת השליחות שלהם. חלק גדול מהם לא נמצאים שם מתוך נוחות, ודאי לא מתוך תגמול חומרי. הם שם משום שהם מאמינים בילדים. משום שהם רוצים להיות עבורם דמות משמעותית. משום שהם מבינים שחינוך הוא מלאכה של תקווה.
גם יסודותיה של חברה דמוקרטית אינם נלמדים רק כסעיף בתוכנית לימודים. דמוקרטיה אינה רק "חומר לבחינה"; היא תרבות חיים. היא נבנית דרך מפגש, דרך הקשבה, דרך השתתפות, דרך חוויית שייכות ודרך תחושת ערך עצמי. תלמיד שאינו מרגיש נראה, שמקומו אינו בטוח, שתחושת הזהות והמסוגלות שלו רעועה, יתקשה גם להיות פנוי ללמידה, לאחריות אזרחית או למחויבות חברתית.
לכן נדמה לי שיש בטור של בר-גפן גם צמצום מסוים של דמות המחנכת. מחנכת איננה רק ספק של ידע, היא לעתים האדם שמאפשר לילד להאמין בעצמו, שמעניק תחושת יציבות, שמזהה מצוקה, שמעודד סקרנות, שמלמד מהי קהילה. זו שליחות אנושית עמוקה, שאי אפשר למדוד רק באמצעות הישגים אקדמיים.
אני מבינה את מה שהיא כותבת, אבל זו הסיבה שאינני חושבת שיש לנו את הפריבילגיה להתייאש ממערכת החינוך או להניח לה. להפך. קולות ביקורתיים כאלה צריכים לגרום לכולנו, ובוודאי גם לנו בקהילת פוזן, לעבוד קשה יותר, לחשוב עמוק יותר, ולהשקיע יותר במורות, במורים ובבתי הספר שפועלים מדי יום במסירות עצומה.
זו האחריות שלנו. זו המשמרת שלנו.
הכותבת היא מנכ"לית קרן פוזן ויו"ר הוועד המנהל של בינה