כולנו מכירים את תחושת התסכול שמציפה אותנו כשאנחנו זקוקים לשותפות, ובמקום זה מי שאיתנו מחנך אותנו, מטיף לנו מוסר, נבהל מהצורך שלנו בשותפות ומתרחק, מתיימר להסביר אותנו לעצמנו, מבטל את התחושות שלנו, או עושה בהן שימוש ציני כדי להקטין אותנו או כדי לפגוע בנו. כולנו מכירים את תחושת ההקלה שמציפה אותנו כשאדם אחר מצליח לשים את עצמו לרגע בנעלינו ופשוט להיות איתנו במה שעובר עלינו. זהו קסמה של האמפתיה. כשאנחנו זוכים ליחס אמפתי אנחנו מקבלים אישור להיות במקום הרגשי בו אנו נמצאים ומיד מרגישים פחות בודדים ויותר מובנים.
>> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?
מקור המושג אמפתיה במילה היוונית empatheia. em משמעה "בתוך" ו-patheia משמעה סבל. פירוש המילה אם כן הוא "לסבול עם". בשנת 1909, יובא המושג לשפה האנגלית על-ידי הפסיכולוג אדוארד טיצ'נר (Titchener) והוצג כתרגום למונח הגרמני einfuhlung שפירושו "feeling into", בתרגום חופשי – "להרגיש לתוך". המונח הגרמני היה בשימוש בסוף המאה ה-18 ובמאה ה-19 בעיקר בחוגים פילוסופים ותיאר יכולת אנושית להרגיש את הטבע, האומנות והאסתטיקה. בשנת 1903 הפילוסוף תיאודור ליפס (Lipps) הגדיר מחדש את המונח הגרמני והעניק לו את המשמעות המוכרת לנו כיום בתחומי מדעי החברה והרוח. לפי הגדרה זו האמפתיה מהווה את הבסיס הראשוני לזיהוי הזולת כיצור תבוני ורוחני.
במהלך המאה ה-20 התקיים שיח ער סביב הגדרת המושג אמפתיה והשימוש בו. הפירוש השגור כיום הוא היכולת להתבונן על המציאות מבעד לעיני הזולת, להרגיש ולהבין את עולמו האישי של האחר כאילו היה זה עולמי שלי, מבלי לאבד את העצמי שלי, כלומר, תוך הקפדה על הפרדה ברורה בין האחר לביני. בשונה מהזדהות המוגדרת כהידמות גמורה, מצב בו האדם האחד מתמזג עם האדם האחר וכמו מאבד את ה'אני' שלו בחוויית האחר, אמפתיה היא המסוגלות "להיכנס לנעליו" של האחר באופן זמני, לא מתוך הזדהות או התחברות מלאה איתו כי אם מתוך הבנה של תחושותיו ורגשותיו.
האם אנשים שמחים הם יותר אמפתיים?
טבעי להניח שאדם מאושר, פתוח וחברותי שתמיד מוקף אנשים ניחן ביכולות אמפתיות מפותחות שעוזרות לו להבין את חבריו וגורמות להם ליהנות מחברתו. מחקר משותף לאוניברסיטאות ייל וסטנפורד שנערך ב-2014 בחן את הקשר בין אופי חיובי (אנשים שמחים) ליכולת זיהוי מדויק של רגשות אצל אדם אחר. המחקר מלמד שאנשים שמחים אמנם מאמינים שהם בעלי יכולות אמפתיות גבוהות, כפי שעלה משאלוני דיווח עצמי, אולם בפועל, כפי שהוכיחו מבחנים חיצוניים שערכו החוקרים, אנשים שמחים מתקשים בזיהוי רגשות שליליים – כמו איך מרגיש אדם עצוב, כועס או מדוכא.
איך הפייסבוק משפיע על האמפתיה שלנו?
מצד אחד, הרשתות החברתיות המקוונות הפכו אותנו לחזירי אמפתיה: "תעשו לי לייק, תעשו לי שר, תגיבו למה שפרסמתי" או במילים אחרות, "תתמכו בי, תחזקו אותי, תפרגנו לי, תזדהו איתי – תפגינו כלפי אמפתיה". גם מתן האמפתיה הפך פשוט מאי פעם – לחיצה קטנה על כפתור והופה – אנחנו חברי אמת, התגייסנו עבור מישהו, אנחנו אמפתיים. מצד שני, לפי מחקרים רבים, על מנת לפתח אמפתיה אנו זקוקים בראש ובראשונה לקשר אנושי, לאינטראקציה אנושית ממשית שאינה מתווכת באמצעות מסכים. הרשתות החברתיות המקוונות מרחיקות אותנו מזה, או כמו שמסביר הקומיקאי לואי סי קיי: "ילדים הם אכזריים, הם מסתכלים על ילד ואומרים "אתה שמן", ואז הם רואים את הפנים של הילד מתעוותות ואומרים "אוי זה לא מרגיש טוב לגרום למישהו להיעלב"... אבל, כשהם כותבים בווטסאפ "אתה שמן", אז הם פשוט: "מממ זה היה כיף.""
מי יותר אמפתי – נשים או גברים?
מחקר שנערך באוניברסיטת נורת'ווסטרן ב-2008 בדק את הבסיס הנוירולוגי ליכולות אמפתיות והשווה בין נשים לגברים במטלת זיהוי רגשות ובשאלוני אמפתיה. המחקר מצא שנשים וגברים הצליחו במידה שווה במבחנים שבדקו אמפתיה קוגניטיבית – הבנת רגשותיו של האחר, לעומת זאת, במבחנים שבדקו אמפתיה רגשית – הרגשת רגשותיו של האחר – הנשים הצליחו באופן מובהק יותר מאשר הגברים. לפי המחקר, הסיבה לכך נעוצה בפעילות ההמיספרה הימנית של המח בה נמצאים האזורים האחראיים על רגשות: אצל הגברים לא נמצאה קורלציה בין פעילות ההמיספרה הימנית לבין גילוי אמפתיה בעוד שאצל נשים כן נמצאה קורלציה. מחקר נוסף שנערך באוניברסיטת ולנסיה ב-2009 ובחן יכולות אמפתיות בקרב נערות ונערים בגילאי 16-13 מצא כי הנערות מוכשרות יותר מהנערים הן ביכולת הקוגניטיבית להבין את תחושותיו של האחר והן ביכולת הרגשית לחוש את תחושותיו של האחר. המחקר אף הצביע על כך שההבדלים הולכים וגדלים "לטובת" הבנות ככל שהגיל עולה. בהקשר זה מעניין לבחון אם נשים יותר אמפתיות פשוט כי הן יותר אמפתיות או כי הן נדרשות מגיל צעיר לגלות רגישות לסביבה, להבין את צרכיו של האחר ולהתאים את עצמן יותר מאשר גברים.
עוד ב-mako בריאות:
>> האם תפוצצו את החצ'קון הזה: עד כמה אתם דוחים?
>> מחפשים ריגושים: למה אנשים כל הזמן בוגדים בבני הזוג?
>> כל בית צריך מרפסת: נוף לים ירגיע אתכם
האם חומרת האסון משפיעה על מידת האמפתיה?
טבעי להניח שככל שהיקפו של אסון יהיה גדול יותר וחומרתו קשה יותר, כך האמפתיה כלפיו בקרב הציבור תהיה גדולה יותר ובעקבותיה גם העזרה שתוגש. מחקר שנערך ב-2008 מלמד שלא כך הדבר: כאשר הוצגו בפני נבדקים אסונות גדולים (הוריקנים בארה"ב, שריפת יערות בספרד, מלחמה בעיראק) לא נרשמה תגובה רגשית. התגובה הרגשית הופיעה רק כאשר הוצגו בפני הנבדקים תמונות ספציפיות של קורבנות האסון. כלומר, אנחנו מתקשים לעכל אסונות גדולים ולכן נוטים להיאטם כלפיהם אך כאשר האסון מקבל פנים, שם, סיפור שניתן להתחבר אליו, קל לנו יותר להבין את הסבל ולהיות אמפתיים כלפיו.
מי מעורר בנו יותר אמפתיה?
מחקר שנערך באוניברסיטת טורונטו ב-2010 חושף ממצא מטריד לפיו האמפתיה שלנו מותנית בראש ובראשונה בגזע, לאום ודת. במחקר הוקרנו בפני הנבדקים קטעי וידיאו המציגים גברים מקבוצות אתניות שונות, ובדקו את התגובה הנוירולוגית שלהם. המחקר גילה שכאשר נבדק צפה באדם המשתייך לאותו מוצא אתני, נוירוני המראה שלו האחראיים על זיהוי (דרך סימולציה) של תחושות, כוונות ופעולות אצל הזולת – פעלו. לעומת זאת, כאשר הוצג בפניו קטע וידאו עם אדם ממוצא אתני אחר – נוירוני המראה שלו לא פעלו.
ניסוי משותף לקבוצת חוקרים מהאוניברסיטאות הרווארד, MIT, ו-NYU בחן מה הבסיס לתחושת חוסר אמפתיה כלפי אדם המשתייך לקבוצה חברתית אחרת. הם הציבו נבדקים ממוצאים שונים בקבוצות באופן רנדומלי ויצרו סיטואציה תחרותית ביניהן. הניסוי גילה כי ככל שהסיטואציה התחרותית מובהקת כך האמפתיה לחברי הקבוצה האחרת, גם בהקשרים חיצוניים לתחרות המוגדרת, הייתה נמוכה יותר עד כדי תחושת הנאה מסבלו של האחר. על פניו זהו ממצא מדכא שמראה באיזו קלות ניתן לשסות חברי קבוצות חברתיות שונות אלה באלה. אולם, ניתן לזהות בו פן אופטימי שכן אם תנאים תחרותיים מפחיתים באופן משמעותי אמפתיה בין חברי קבוצות שונות, יהיו מאפייניהם האתניים אשר יהיו, ניתן לקוות שתנאים פחות תחרותיים וטיפוח בסיס חברתי שמעודד שותפות ורואה בכולם חלק מאותה הקבוצה, יולידו אמפתיה ותחושת ערבות הדדית.
האם לחוש אמפתיה זו בחירה?
מחקר שנערך באוניברסיטת סטנפורד ב-2015 מערער על התובנות שעולות מהמחקרים שהוצגו לעיל ושלפיהן אמפתיה היא משאב מוגבל שאינו בשליטתנו, ומציע תחתן גישה חלופית שלפיה אמפתיה היא בחירה. לפי גישה זו, גבולות האמפתיה גמישים ויכולים להשתנות, לעיתים בקיצוניות, בהתאם למה שאנחנו בוחרים להרגיש. מחקר שנערך ב-2011 הראה כי כאשר אנשים האמינו שתחושת האמפתיה תעלה להם בכסף או בזמן, הם ניסו להימנע מסיטואציות שלדעתם יעוררו את האמפתיה שלהם, לעומת זאת, כאשר נאמר להם במפורש שאין מהם כל ציפייה לתת מכספם או מזמנם הם חשו וגילו אמפתיה גם כלפי קבוצות גדולות, גזעים שונים ודתות שונות. מחקר נוסף שתומך בגישה זו נערך באוניברסיטת סטנפורד ב-2014 ומצא כי נבדקים שהאמינו שהיכולות האמפתיות שלהם אינן קבועות מראש ושבכוחם להרחיבן ולשנותן כאוות נפשם, אכן הצליחו לחוש אמפתיה לאנשים מקבוצות אתניות שונות משלהם.
למה לי להיות אמפתי?
לחוש אמפתיה כלפי ההומלס בפינת הרחוב שאיבד את כל רכושו, כלפי הפליט שנמלט מרצח העם בדרפור, כלפי החבר שבור הלב או החברה שפוטרה – זה מעציב, זה מכביד, לעיתים זה יגרום לי לתת מכספי או מזמני כדי לנסות לסייע. אם אמפתיה היא באמת עניין של בחירה – למה לי להיות אמפתי? ובכן, אמפתיה היא חלק בלתי נפרד מהתנהגות פרו-חברתית שמסייעת לנו ליצור קשרים אינטימיים, לשמר חברויות, ליצור לעצמנו קהילה חזקה וסביבה תומכת. יכולות אמפתיות מסייעות לנו להבין את רגשותיהם של הסובבים אותנו, להביע רגש מדויק באופן מותאם, ולווסת רגשות בנו ובאחרים.
היכולת להעניק ולקבל אמפתיה היא מרכיב חשוב ביישוב עימותים שכן ביכולתה לתת לכל מאבק צביון אנושי: בדרך כלל כשמתעורר ויכוח משמעותי או ריב בין חברים, קרובי משפחה, זוג אוהבים, כל אחד מתבצר בעמדתו, מטפח את הנרטיב ואת החוויה של עצמו ונאטם לנרטיב ולחוויה של האחר. במקרה הטוב, לאחר זמן מה, אחד הצדדים מצליח לגלות אמפתיה לחווייתו של האחר ואז, כמו קסם, העמדות הנוקשות מתחילות להתרכך, השיח הופך מכבד, קשוב ורגיש לחווייתו של האחר, וסיסמאות חד-מימדיות כמו "את תמיד חושבת רק עצמך", "אתה אף פעם לא מבין אותי", מתחלפות בשיח רגשי פתוח וכן. האמפתיה מאפשרת לנו להשהות את השיפוטיות ולנסות להבין "על אמת" את מצוקותיו ואת צרכיו של האחר. הידיעה והתחושה שזולתי הבחין בי, ראה אותי, השהה את עצמיותו שלו לטובת האפשרות להזדהות עם כאבי, בילבולי, שמחתי, פירושה שאני בעל ערך עבורו. בהכרה מסוג זה טמון פוטנציאל משמעותי להפחתת מצוקה ולהפגת תחושת בדידות – "היא מנסה להבין מה עובר עלי, אני חשוב לה, אני לא לבד בזה".
* הכותבת היא מטפלת בפסיכודרמה בנוער ובצעירים, וחוקרת קשרים בין טיפול לתרבות