"לאישה שהזעיקה עזרה היה תפקיד קריטי בהצלת המטוס"

האירוע החריג שהתרחש אתמול בטיסת פליי־דובאי מדובאי לתל אביב הסתיים בנחיתת חירום בסעודיה, לאחר שהמטוס שידר אות מצוקה ובהמשך קוד המעיד על חשש לחטיפה. במהלך האירוע השתלטו נוסעים ואנשי צוות על המתרחש במטוס, בעוד אנשי צוות נוספים סייעו בהמשך לייצב את המטוס ולהנחיתו. נסיבות האירוע עדיין נחקרות.

לצד מי שנכנסו לעימות הפיזי וסייעו להשתלט על המצב, הייתה שם גם פעולה אחרת, לכאורה פשוטה יותר, שלדברי הפסיכולוגית ד"ר עידית גוטמן מאוניברסיטת תל אביב הייתה קריטית: אישה שהלכה עם בתה לשירותים, שמעה קולות חריגים מתא הטייס - ואז הבינה שמשהו חריג מתרחש והזעיקה אחרים לעזרה.

"אחד האתגרים הגדולים במצבים כאלה הוא בכלל לזהות שמדובר במצב חירום אמיתי", מסבירה גוטמן. "רובנו לא מצפים לראות סימנים לניסיון חטיפה, ולכן גם כשמופיעים רמזים שמשהו אינו כשורה, הם לא בהכרח מתחברים אצלנו מיד לתמונה ברורה. בהיעדר סכמה מתאימה שתאפשר לנו לפרש אותם, קל מאוד לפספס את המשמעות שלהם".

לדבריה, כאן נכנסה לתמונה האישה שהבינה שמשהו אינו כשורה. "מה שהאישה הזו עשתה היה חריג ויוצא דופן. במונחים פסיכולוגיים, היא הפגינה מיקוד שליטה פנימי". כלומר, במקום להמתין שמישהו אחר יבין מה קורה או יקבל אחריות, היא פעלה מתוך תחושה שיש ביכולתה להשפיע על המתרחש.

לדברי גוטמן, דווקא הצעד הזה הצליח לשבור מנגנון פסיכולוגי מוכר. "אנחנו יודעים באופן עקבי, גם ממחקרים מבוקרים וגם מהמציאות, שאנשים יכולים לראות סימני אזהרה למצבים חריגים, אבל לא לפרש אותם נכון או אפילו להתעלם מהם – בעיקר כשהם נמצאים בנוכחות אנשים אחרים שנחשפים לאותו מידע".

כולם מסתכלים - ואף אחד לא מגיב

אחד ההסברים לכך הוא מה שמוכר בפסיכולוגיה כ"אפקט העומד מהצד". במצב כזה, עצם נוכחותם של אנשים נוספים עלולה דווקא לעכב פעולה: כל אחד מסתכל על תגובתם של האחרים, וכאשר אף אחד אינו מגיב, הוא עלול להסיק שאין באמת סיבה להתערב. "האישה הזאת למעשה הבינה את הסיטואציה, הגדירה אותה כאירוע מסוכן והזעיקה אחרים לעזרה. היה לה תפקיד קריטי בהצלת המטוס".

מרגע שמישהו הגדיר את האירוע כמצב חירום, השתנתה גם ההתנהגות של האנשים סביבו. "הפעולה הזו העבירה את הנוסעים מהמצב השגרתי והפסיבי של נוסעים למצב שבו הם מבינים שהם נלחמים על חייהם ועל חיי האנשים שנמצאים איתם במטוס", אומרת ד"ר גוטמן.

לדבריה, גם העובדה שכמה אנשים פעלו יחד הייתה בעלת משמעות עצומה. "אני חושבת שאף אחד מהם, אילו היה לבדו, לא בהכרח היה מגיע למצב שבו הוא מתחיל להיאבק בטייס המשנה או לנסות לייצב מטוס. התגובה הקיצונית שלהם התאפשרה, בין היתר, משום שכל אחד מהם ראה את האחרים נכנסים לעימות עם התוקף".

במובן הזה, היא מסבירה, ההתנהגות של אדם אחד חיזקה את זו של הבא אחריו. "הם נתנו זה לזה לגיטימציה ועידוד לפרש את האירוע כמצב של 'להיות או לחדול'. ברגע שאדם אחד פועל ואדם נוסף מצטרף אליו, נוצרת קבוצת פעולה".

מנוסעים בדרך הביתה - למצב לחימה

השינוי הזה, לדבריה, יכול להתרחש בתוך שניות. "ההתגייסות שלהם יצרה מיד קבוצה שנכנסה ל'מוד' קרבי והתקפי. זה אפשר להם לעבור פאזה – מנוסעים שנמצאים בטיסה שגרתית לאנשים שנלחמים על חייהם ועל חיי יקיריהם".

והמעבר הזה, היא מדגישה, עשוי לחשוף באנשים יכולות שהם כלל לא ידעו שיש בהם. "הם נדרשו ברגע אחד לגלם תפקיד הרואי שסביר להניח שלא ידעו קודם שהם מסוגלים להתעלות אליו". במקרה הזה, היא אומרת, התחברו כמה תהליכים יחד: אישה אחת שזיהתה את הסכנה ולא חיכתה לאחרים, אנשי צוות ונוסעים שהגיבו לקריאה שלה, ואנשים שחיזקו זה אצל זה את ההבנה שאין עוד מקום להיסוס.

"בתוך דקות, קבוצה של נוסעים רגילים הפכה לקבוצת פעולה. אנחנו לא תמיד יודעים מראש איך נגיב במצב קיצוני, אבל לפעמים מספיק שאדם אחד יבין מה קורה ויפעל, כדי שגם האחרים יעברו מהתבוננות מהצד לפעולה", היא מסכמת.