הבשורה של הכנענים נמצאת בחשבון

באמצע הארוחה במסעדת הכנענים החדשה בחיפה הבנתי שנעלם לי הטלפון הנייד. הוא מונח לרוב על השולחן, סמוך לצלחת, כי לא עוברות כמה דקות ואני צריכה להשתמש בו. אם בשביל הערות על האוכל, צילום תמונה לאינסטגרם או לטור או וידוא שהכל כשורה בבית. אלא שהוא לא היה שם. חיפוש בתיק העלה חרס. גם בן זוגי לא נתקל בו.

על הרצפה לא היה דבר מלבד כלב לבן קטן שהתארח בשולחן סמוך, נצמד לרגליים של בעליו ולוגם מקערת מים שהגישו לו באופן מאוד מתחשב. זה השלב שבו התחלתי להילחץ. צלצלנו למספר שלי שוב ושוב. המכשיר לרוב על שקט (למי יש כוח לשמוע טרטורי וואטסאפ והתראות כל היום), אבל למרבה המזל הפעם לא השתקתי אותו, ובחיוג השלישי הוא השמיע קול. אנחת רווחה. הוא כאן. אבל איפה? התחלתי להסתובב במסעדה הקטנה בעוד בן זוגי ממשיך להתקשר.

לצד הבר עמדו שתי מלצריות ובעל המקום, מביטים במכשיר שהצג שנדלק בו מראה תמונה משפחתית שלנו. אף שהיו במסעדה אולי עוד 20 אנשים, ולאתר את בעלי המכשיר שיושבים ממש בשולחן מאחוריהם לא היה איזו תעלומה שצריך לפצח, הם נראו אבודים. "זה שלי", הושטתי יד. אחת המלצריות כנראה פינתה אותו יחד עם המנות הראשונות והתקרית הזאת היא ככל הנראה תמצית החוויה שלנו כאן. אפשר לסכם זאת במילה אחת: בלבול.

אם לקפוץ למסקנות כבר בהתחלה, הכנענים היא מסעדה חביבה. היא נפתחה בעיר תחתית מתוך כוונה להיות מקום אירוח בסגנון מקומי ומשתלם. ובאמת יש בה תמורה לכסף, כזו שקשה למצוא בשנים האחרונות בארץ. מצד שני, התפריט ארוך שלא לצורך, חוסר הארגון הבולט משרה אווירה של לחץ (על כך עוד בהרחבה בהמשך) והכרזת הכוונות יומרנית: "אנחנו מאמינים שלאוכל אין לאום, אין דת ואין מגדר. הוא שייך לאדמה שבה הוא נוצר, והתפריט כתוב בעברית מקורית", כך לשון חלק מההקדמה. זה נקרא אוכל מקומי, חברים, לא המצאתם כלום, זה קונספט שקיים בכל העולם. חבל על הפומפוזיות, זה מעייף.

אבל התכנסנו לשם האוכל, ובמפתיע, הוא טוב ומלא פוטנציאל ברובו (כשמצליחים להתמקד ברשימה הארוכה, בהחלט רצוי לחתוך בחצי את כמות המנות, אין מטבח שמסוגל לזה ברמת ביצוע מספקת).

העניין עם הפאקוס

המנות הבולטות והמעניינות כאן הן מנות ירקות. יש שפע מהן, ומחירן באזור ה-30 שקלים למנה (מזמן לא נתקלתי במחירים כאלה, וזה בהחלט מרענן).

התחלנו עם סלט של אבטיח, ג'רג'יר ופאקוס עם פטה ושמן זית (28 שקלים). זה היה סלט מצוין, קיצי, מתוק, מלוח ועשבוני. גם ההגשה שלו יפה – האבטיח חתוך לדיסקים אלגנטיים והירוקים מוגשים באופן שנעים לאכול מהם. אלא שפאקוס לא היה בו. זה הגיוני כי העונה שלו כבר הסתיימה, אבל איש לא טרח לעדכן אותנו. לא היינו מתעכבים על הסוגיה הזו אם היא לא הייתה חוזרת על עצמה כמעט בכל מנה אחרת.

הפאקוס נעדר גם בסלט עלי גפן קצוצים עם ענבים, עגבניות שרי, בצל ירוק, צלפים, פלפל חריף, וקרוטונים (38 שקלים). לא נורא, גם בלעדיו זה היה סלט מצוין. השילוב בין עלי גפן לענבים הוא חכם ומקורי (אם כי אפשרי לזמן קצר מאוד בשנה), ורק עגבניות השרי היו לא רלוונטיות בחמיצותן הבוטה לצלחת הנעימה הזאת. אם הבטחתם פאקוס, אפשר לפצות במלפפון רגיל, למה בעגבנייה?

עוד בכיוון הקיצי הזמנו מנת דג כבוש בלימון, עם כוסברה, בצל סגול, פלפל חריף וקרם סברס, שהוא בתכלס רוטב סברס יותר מקרם, והיה סוד הקסם של הצלחת הזאת (53 שקלים). המנה הזו יפהפייה: קרם הסברס ורוד בוהק ומגרה, טעמי הדג שנכבש קלות השתלבו עמו היטב, והצלחת הייתה מעבר לנדיבה בגודלה. מלבד הסביצ'ה, הוגש גם לחם טוב שאפשר לנגב איתו את הצלחת והפעם, במקום לגרוע רכיבים, קיבלנו אקסטרות שלא צויינו בתפריט, שפע צנוברים ונקטרינה קצוצה, שהייתה דווקא תוספת משובחת על אף ההפתעה. כששאלנו למה, המלצרית אמרה שככה הם במטבח, "המנה הזאת יוצאת לפעמים ככה לפעמים ככה". אז למה בכלל יש תפריט אם הרכיבים הם רק המלצה? ובכל זאת, סביצ'ה טעים.

המנה הבאה הייתה לובייה, שהוקפצה עם קונפי עגבניות שרי ושום והוגשה על לאבנה עם פיסטוקים (38 שקלים). זאת לא הייתה מנה נוראית, אבל היא לא הייתה מהטובות כאן. משהו באיזון הטעמים לא עבד והותיר טעם לוואי משונה ולא מאוד נעים. לזכותה ייאמר שגם היא מגיעה עם פרוסת לחם גדולה, וזה כל כך לא טריוויאלי בעידן שבו בעלי מסעדות שכחו נדיבות או שובע מהם.

הזמנו גם פסטה, כיסונים במילוי דלעת ליד במיה עם זעתר, יין לבן, וגבינת פטי גלבוע של מחלבת ברקנית (48 שקלים). הפסטה עצמה, שהוגשה כסוכריות בצק במילוי דלעת ארומטית, הייתה חביבה מאוד. הרוטב לצדה לא היה מספיק קוהרנטי ולא החמיא לה במיוחד. במיה זה טעים, עגבניות שרי צלויות זה טעים, אבל בסמיכות לפסטת דלעת, זה צירוף שלא עושה הרבה היגיון. מינימליזם של שום, זעתר, גבינה ושמן זית לצד סוכריות הפסטה, היה מוציא מהם רושם טוב יותר.

סיימנו, בהמלצת המלצרית, עם מנת שיפודי חסילונים ונקטרינה במרינדה של אריסה על קרם כרובית (62 שקלים). השרימפס היו מצוינים ועסיסיים. הם היו נקודת האור הבולטת ביותר בצלחת. נקטרינה בשילוב אריסה התבררה כניסוי שלא כולם מתחברים אליו. מסקרן, ייחודי, אבל לא משהו שמתחשק לאכול הרבה ממנו או לנסות שוב. קרם הכרובית נחל מפלה. הוא היה אנמי לגמרי ונותר בשלמותו בצלחת. חבל, פירה שגרתי היה נותן למנה הזאת כל מה שהיא זקוקה לו – שומניות מנחמת ופחמימה ראויה.

העניין עם הכנסת האורחים

רגע לפני הקינוח, נחזור לסוגיית אווירת הלחץ. לפני ההגעה הבנו שאנחנו מאחרים מעט, אז התקשרנו להתנצל ולעדכן על העיכוב. הסכמנו ללא סייג לפנות את השולחן במועד שנקבע מראש. שתי דקות אחרי שסיימנו את השיחה, לא הספקנו עדיין לחנות, ובעל המסעדה התקשר לשאול שוב מתי נגיע. הגבלת הזמנים של שעה וחצי הוזכרה שוב על ידי המלצרית אחרי שכבר התיישבנו.

במהלך הארוחה נכנסו לא מעט עוברים ושבים וביקשו לשבת במקום החדש והמדובר, אלא שהם זכו לסירוב פעם אחר פעם בתואנה שאין מקום. אלא שלכל אורך הערב היו כמה וכמה שולחנות שנותרו פנויים בחלל החיצוני של המסעדה. אולי זה קשור לעובדה שהמטבח חדש ומתקשה לעמוד בעומס, אבל בסופו של דבר, הכל יחד חובר להתנהלות משונה ולא מאוד מכניסת אורחים.

כמעט דילגנו על המנה האחרונה כי הפעמון צלצל אחרי 90 דקות, וסינדרלה הייתה צריכה לרוץ הביתה. אבל המלצרית אמרה שהקינוח יכול לצאת מהר, וטוב מאוד שלא ויתרנו.

הקינוחים כאן עושים חשק להזמין את שלושתם: קדאיף עם קרם לימון ורכז רימונים, בסבוסה מפורקת עם קרם עוגת גבינה ואגוזי מלך ואגס שיכור עם קרם הל ופיסטוקים (42 שקלים). הזמנו את האגס, קינוח שאיני יכולה לעמוד בפניו אם ניצב מולי בתפריט. זה היה קינוח מטריף, ומהמנות הטובות יותר בארוחה כולה. הוגש לנו אגס שתוי במידה, מתובל בצורה נעימה, מתוק במתינות, מתמוסס בפה, ולצדו קרם שהוא לא פחות מהברקה, מעין קצפת גבינתית סמיכה בשילוב תיבול הל ארומטי. איזה יופי של מנה אחרונה, שכולה שילוב בין חדשנות למסורת קולינרית. לא לוותר.

בניכוי שתי כוסות יין שהזמנו, חשבון האוכל שלנו בהכנענים עמד על 309 שקלים. הייתי צריכה להביט שוב כדי לוודא שזה אמיתי. הפסטה מתומחרת בפחות מ-50 שקלים. מנת החסילונים 62 שקלים, סלט אבטיח - פחות מ-30 שקלים. אלה מחירים הגיוניים. וזאת כשלעצמה, למרות הנפילות המסוימות שהוזכרו, בשורה של ממש.

יש כאן המון דברים לשפר. האירוח, שמרגיש לפעמים כמו פרויקט לשעות הפנאי של הבעלים, השירות החובבני לפרקים, העיצוב הלא מוקפד, חוסר הקורלציה בין מה שכתוב בתפריט לבין למה שמופיע בצלחת (אל תטעו, מדובר בחוזה בין הלקוח למסעדן והמטבח מחויב לעמוד בו) וגם הסוף, שמעניק למקום אווירה מאולתרת.

אבל עם הכוונה ועבודה, ירידה לקרקע מבחינת אמביציות והבנה שכדי להפעיל מסעדה צריך פשטות, עקביות, אהבה כנה לאירוח ואורך רוח – לכנענים יש פוטנציאל להיות מסעדה חיפאית מזמינה ושונה בנוף. בינתיים, זה מקום שמספק אוכל מעניין בביצועים שברובם הם טובים, ווליו פור מאני נדיר. וזאת נקודת פתיחה לא רעה.

הכנענים, נתנזון 11, חיפה. שני עד שבת 18:00-23:00. לא כשר