האם חולצה לילד ב-10 שקלים תציל את המשק?

סמוטריץ' פתח את השער והדולר דוחף אותנו לקניות בלי הכרה

ההחלטה של שר האוצר בצלאל סמוטריץ' להכפיל את הפטור הגורף ממע"מ על חבילות מחו"ל מ-75 ל-150 דולר היא למעשה הצהרה שאומרת לצרכן הישראלי: "אל תרגיש אשם שאתה קונה בחו"ל. להפך. המדינה איתך".

"אין סיבה שנשלם יקר, יכול להיות פה זול", אמר סמוטריץ', והמשפט הזה מסכם היטב את תפיסת העולם שמאחורי המהלך, גם אם בעלי העסקים המקומיים רואים בו פגיעה ישירה.

אבל התזמון הוא הסיפור האמיתי. כי הכפלת הפטור מגיעה בדיוק כשהדולר בשפל. פחות מ-3.19 שקלים, ירידה של כ-12% מתחילת השנה, ומגמה שכלכלנים מעריכים בזהירות שתימשך גם לתוך 2026. במילים פשוטות: לא רק שהמדינה ויתרה לך על המע"מ, גם שער החליפין עובד בשבילך.

הסיבות לירידת הדולר לא דרמטיות, אלא מצטברות. סוף שנה מביא איתו- "window dressing" יצואנים וגופים פיננסיים ממירים דולרים לשקלים כדי לסגור דוחות. במקביל, יצואנים מוכרים מט"ח כדי לשלם משכורות והוצאות בישראל, והגופים המוסדיים מאזנים השקעות אחרי עליות בבורסות. מעל כל זה מרחפות ציפיות לעסקאות גז וביטחון שיזרימו עוד דולרים לישראל, וגם היחלשות גלובלית של המטבע האמריקאי. הרבה היצע, פחות ביקוש והמחיר יורד.

התוצאה, להזמין היום מחו"ל משתלם יותר מאי פעם. יותר מוצרים נכנסים מתחת לרף הפטור, בפחות שקלים, ובלי תחושת "פראייריות" בקופה.

מי שמבין את זה לא מחכה שהלקוחות יברחו לאתרים מעבר לים. רשת אורבניקה, למשל, כבר הורידה מחירים בצורה אגרסיבית וקיימה השבוע מבצע בו כל בגדי הילדים נמכרו בישרה שקלים בלבד. המהלך הוביל להסתערות המונים ש"גילחו" את המדפים ולא השאירו כלום תוך פחות מ-24 שעות.

מי שממשיך לחכות שהעונה "תתחיל", או שהצרכן יתעייף, מגלה בינתיים מדפים ריקים אצל המתחרים

סמנכ"ל השיווק של קבוצת הודיס, אורן בר־גיל, לא הסתיר את האסטרטגיה בראיון ל-mako: "אני רוצה להוביל מהלך, לא להיות מובל". לדבריו, הצרכן הישראלי "מפתיע אותנו כל פעם מחדש, בכמה שהוא אוהב לקנות ". אם כבר יש הזדמנות, הוא קופץ עליה. גם במחיר של הפסד נקודתי. "זה מחיר הפסד", הודה בר־גיל על מבצע בגדי הילדים ב-10 שקלים, "אבל בסוף אני מרוויח משהו הרבה יותר גדול, אני מרוויח את הלקוחה".

זו בדיוק הנקודה. הפטור המורחב והדולר החלש מכריחים את השוק המקומי להשתנות. מי שממשיך לחכות שהעונה "תתחיל", או שהצרכן יתעייף, מגלה בינתיים מדפים ריקים אצל המתחרים. מי שמגיב מהר, מייצר תנועה, חוויה ומחיר שומר את הכסף בארץ.

המסקנה לא נוחה, אבל ברורה: התחרות כבר כאן. סמוטריץ' פתח את השער, הדולר דוחף מאחור, והצרכן הישראלי נכנס בריצה. השאלה היחידה היא מי יעמוד בצד הנכון של הקופה כשהאבק ישקע.

מילה בת שש אותיות, מתחילה בקטרגייט ונגמרת בחשבון הבנק שלכם

אחת התכונות המעניינות של בנימין נתניהו היא יכולתו האגדית לשלוט בכל אחד מהפרטים הקטנים של כל מהלך מוצלח ביטחוני או כלכלי, ובה בעת לא לדעת דבר על דברים שעושים האנשים הקרובים אליו ביותר כאשר התוצאה היא כישלון. לפעמים מתחשק להגיד לו, אם אתה לא מצליח לשלוט על האנשים הכי נאמנים לך, אולי אתה במקצוע הלא נכון.

זה גם מה שמתרחש עכשיו סביב פרשת קטרגייט, שחזרה למוקד השיח עם הריאיון הנפיץ (והארוך להפליא) של אלי פלדשטיין בכאן 11. דברים רבים ומטלטלים נאמרו שם, וכבר השליחים הרגילים מנסים להרחיק את נתניהו מהמוקד. לא ידע, לא שמע, לא ראה. בכלל, מה הקשר בינו ובין לשכת ראש הממשלה? אבל באוזנינו נשארה הבקשה המרכזית של נתניהו מפלדשטיין, לכאורה, והיא הרחקה של ראש הממשלה מהמושג "אחריות". מילא יותר מאלף נרצחים, מילא מאות החטופים שזמנם הלך ואזל, מילא מאות אלפי החיים שייהרסו בעקבות המלחמה. העיקר שנתניהו לא יהיה קשור לעניין וישמור על כסאו. האזרח מספר אחת בניצחון, שלימזל חסר חשיבות ברגעי משבר. ועכשיו, באותה נשימה, אותם אנשים בדיוק דורשים מהבנקים לשלם מס מיוחד בשם "האחריות הלאומית". איזה תזמון.

ובכל זאת, אי אפשר להתפלא. חוסר אחריות הוא בעצם הדגל של נתניהו כאיש ציבור, ויש לו שורשים עמוקים. כשר אוצר בשנות האלפיים, הוא דאג להגשים את חלומם הרטוב של פקידי האוצר והוביל לנסיגה של המדינה מאחריות לרווחת אזרחיה במישור הכלכלי. שירותים חברתיים הופרטו, הבסיס הפיננסי של הביטוח הלאומי עורער, הפנסיה הפכה לרולטה שתלויה בבורסה והעבודה המאורגנת נסדקה. המדינה לא הייתה עוד גוף שמגן על האזרחים ואחראי לשלומם, אלא זירת קרבות שצריך לשרוד בה. הפינוקים שבאו עם המדיניות הזו לוו בחרדה כלכלית שהולכת ומתעצמת, ומלווה כל אזרח ממוצע עד היום.

כמה אירוני שמי שמוביל את המהלך הזה הם בדיוק האנשים שמנסים לחמוק מאחריות לכל מה שמתרחש בשלוש השנים האחרונות

מה שפעם נתפס כהסכמה שבשתיקה הפך לנורמה: תפקידם של העסקים הוא להרוויח כסף, בכל אמצעי. טוב, רע, מזיק, מועיל, זה לא משנה. העיקר זה הרווח. במדינה חובבת הפרטה, הרווח הוא השליט. ואם במקרה אתם בצד הלא נכון של הרווח, זו הבעיה שלכם, שלא הייתם חכמים מספיק להיות בצד המנצל ולא בצד המנוצל. לא סתם היגיון כלכלי של איזון בין הוצאות להכנסות וחשיבה לעתיד. רווח, והרבה ממנו. זה הדבר היחיד שחשוב.

לכן אפשר להבין את נקודת המבט של הבנקים, שמוצאים את עצמם פתאום עומדים בפתחו של מס מיוחד. בסך הכל הם ראו הזדמנות וניצלו אותה. מצד אחד להעלות מיד את הריבית על ההלוואות של הציבור, ומצד שני לדשדש ולמסמס העלאות דומות לפיקדונות, במיוחד למשקי בית ולעסקים קטנים. ומצד שלישי ליהנות מרווחים על יתרות עו"ש בלי לרמוז לציבור שיש לו אופציות רווחיות יותר. ממילא ללקוחות הקטנים אין באמת אפשרויות טובות יותר. למה הם צריכים לשלם על ההצלחה שלהם, כשכל כך הרבה אנשים לא משלמים על הכישלון? זו לא האחריות שלהם. הם לא אלה שיצרו את הסיטואציה הזו (אם לא מסתכלים על הלובי של הבנקים, כמובן). מה זה הדיבור הזה פתאום על "צדק חלוקתי" ונשיאה בעול למען טובת הכלל? טובת העסק היא הטובה היחידה שחשובה.

כמה אירוני שמי שמוביל את המהלך הזה הם בדיוק האנשים שמנסים לחמוק מאחריות לכל מה שמתרחש בשלוש השנים האחרונות, מהאסון הכי גדול מאז קום המדינה ועד ההתמודדות עם מערכת בנקאית לא מרוסנת. פתאום, לקראת הבחירות, שר האוצר והנציגים של ראש הממשלה נזכרו שבעצם יש להם תפקיד, והם דורשים אחריות ושותפות מהבנקים. את עצמם הם פוטרים בקלות. הם הרי לא הבינו מה קורה.

אף אחד לא נפל מהרגליים כשגילינו מי העיר שמרוויחה הכי הרבה

לא צריך דוח של הביטוח הלאומי כדי לדעת שבהרצליה מרוויחים יותר מבני ברק, או שבתל אביב השכר גבוה מזה שברהט. אבל דוח השכר החדש מסדר את התחושות באופן מספרי, ומראה עד כמה הפערים כבר אינם חריגים אלא מבניים. בתוך נסיעה קצרה על כביש החוף אפשר לעבור בין שתי כלכלות שונות לחלוטין, לא במונחים של יוקר מחיה אלא במונחים של שכר, אופק תעסוקתי ויכולת אמיתית להתקדם.

בראש הרשימה נמצאות שוב ערי המרכז. הרצליה עם שכר חודשי ממוצע של כמעט 23 אלף שקל, אחריה רעננה, מודיעין ותל אביב. כולן נהנות מקרבה למוקדי תעסוקה עתירי שכר ובעיקר לענפי ההייטק, הטכנולוגיה והפיננסים. אלו לא רק משכורות גבוהות יותר, אלא גם סביבת עבודה שמייצרת קפיצות שכר, ניידות מקצועית ורשת קשרים שממשיכה להזין את עצמה. מנגד, בתחתית הרשימה נמצאות ערים כמו מודיעין עילית, רהט, בני ברק ונצרת, שבהן גם שכר ממוצע חד ספרתי נחשב גבוה. הפער בין הקצוות כמעט פי שלושה, בתוך אותו שוק עבודה ובאותה מדינה.

פער של יותר מ 40 אחוז בין ממוצע לחציוני הוא סימן לכך שהעליות בשכר מתרכזות בקצה העליון, בעוד שרוב העובדים נשארים הרחק מאחור

המספר שממחיש את עומק הבעיה נמצא דווקא באמצע הדוח. השכר הממוצע במשק עומד על קצת יותר מ-15 אלף שקל, נתון שנשמע לא רע ואפילו מציג עלייה ריאלית. אבל השכר החציוני, זה שמספר מה באמת מרוויח רוב הציבור, עומד על כ-10,600 שקל בלבד. פער של יותר מ 40 אחוז בין ממוצע לחציוני הוא סימן לכך שהעליות בשכר מתרכזות בקצה העליון, בעוד שרוב העובדים נשארים הרחק מאחור. זו כלכלה שנראית חזקה בסטטיסטיקה, אבל מרגישה הרבה פחות חזקה במכולת.

כאן נכנסת הגיאוגרפיה. הדוח מבהיר שהשכר בישראל כבר לא מושפע רק מהשכלה או ממקצוע, אלא מהמיקום. מי שגר ליד צירי תעסוקה מרכזיים נהנה לא רק משכר גבוה יותר אלא גם מאופק קידום רחב יותר. מי שנמצא מחוץ למעגל הזה, גם אם הוא עובד קשה לא פחות, מתקשה להדביק את הקצב. הפער הזה מתחזק עוד יותר כשמסתכלים על מבנה המעסיקים. רוב החברות בישראל הן קטנות, אך רוב המשרות נמצאות אצל מעסיקים גדולים, שבדרך כלל גם משלמים יותר ומציעים יציבות גבוהה יותר. מי שמצליח להיכנס לשם מרוויח פעמיים, ומי שלא נשאר מאחור.

השאלה האמיתית שעולה מהדוח אינה מי העיר שמרוויחים בה הכי הרבה, אלא מה עושים עם מדינה שבה תלוש המשכורת הפך לקוד גיאוגרפי. כל עוד מוקדי התעסוקה, ההשקעה והתמריצים נשארים מרוכזים במרכז, הפערים ימשיכו להתרחב מעצמם. בלי מדיניות ארוכת טווח שמחברת בין פרנסה למקום מגורים, מחזקת שכר בענפים חיוניים ומביאה תעסוקה איכותית גם מחוץ למרכז, דוחות השכר הבאים ייראו בדיוק אותו דבר. רק עם מספרים קצת יותר גבוהים.