נתקעתם בפקק? שלמו 10,000 שקל

מה שנתניהו לא רוצה שתדברו עליו

חטוף אחד נשאר בעזה, רן גואילי. לפני זמן לא רב, זה היה משפט שחלמנו לכתוב. היום גם הוא צורב. עדות למלחמה שנדמה שאיש לא רוצה לסיים באמת. סיום פותח אפשרות לחשבון נפש, שיקום ובנייה של עתיד טוב יותר. אלה לא אפשרויות שמשרתות את ראש הממשלה שלנו.

בזירה הפוליטית, זה היה שבוע של רעשי רקע כמעט בלתי נסבלים. כמעט מתפתה לכתוב על ההבלים שדובר בתחילת השבוע בשדה המשפטי, אבל העיסוק בנושא הזה משחק לידיים של בנימין נתניהו. זה ממשיך לעסוק אמנם בעיסוקו היחיד, הישרדות פוליטית, אבל מקווה שמי שבכל זאת מנסה לעקוב אחרי המתרחש לא ישים לב באיזה שדה.

בחדרי חדרים נמשך המשא ומתן הקבוע על תקציב המדינה, עם אלפי עיזים. כזה שישפיע על עתידינו בשנה הקרובה לפחות, אם לא אחריה. אבל שני דברים חשובים יותר נשארו, ואותם מבקש נתניהו שנשכח, עד שיהיה לו נוח. הראשון הוא הניסיון שלו לחמוק מקבלה כלשהי של אחריות על ה-7 באוקטובר. לקוות שיעבור זמן ונשכח כמעט 2,000 הרוגים במהלך המלחמה, חטופים שאיבדו את חייהם בזמן שהממשלה משכה זמן, ועוד עשרות אלפי פצועים ואנשים שנשארו מוכי טראומה. מלחמת לבנון השנייה, שנתניהו הטיף בעקבותיה להתפטרותו של אהוד אולמרט, נראית כמו משחק ילדים והצלחה כבירה לעומת עומק הכישלון הזה. ראש ממשלה סביר, אדם סביר, היה מתפטר מזמן, ולא טוען שטובתו היא האישית היא טובת המדינה, כפי שנתניהו ניסה לאיים השבוע.

הנוסח מעודד בצעקות רמות, את החרדים הצעירים להישאר בישיבה לפחות עד גיל 26. מספר תלמידי הישיבות יגדל, ויחד איתו התקציבים

השני הוא הצל הפוליטי של חוק הגיוס. החרדים מסרבים לקיים את החובה האזרחית הפשוטה שמוטלת על כל שאר אזרחי ישראל, ועל הדרך עוד מנסים לטעון שבעצם ההשתמטות שלהם היא הגורם לכל ההצלחות של המדינה. טעות כפולה בהבנת המציאות. על הפרק הוא לא ביטחון המדינה, אלא שחרור קצבאות ותמיכה כספית בישיבות. במיליארדים. הנוסח מעודד בצעקות רמות, את החרדים הצעירים להישאר בישיבה לפחות עד גיל 26. מספר תלמידי הישיבות יגדל, ויחד איתו התקציבים.

אבל זה זה לא נגמר שם, כמובן. לפי החוק, אין צווי גיוס פרטיים לחרדים (ורק לחרדים). בכל מחזור, 5,000 מהם צריכים להתנדב לשלם את המחיר עבור כולם. מי הם? לא ברור. גם אז אין עליהם סנקציות, אלא דווקא על ראשי הישיבות והציבור החרדי כולו. זה טיפשי כמו שזה נשמע, וכמעט מובן מאליו שהכסף יזרום מהר, בעוד הסנקציות לא יזוזו לעולם.

נתניהו מנסה גם לדהור קדימה לאישור החוק (ולאישור התקציב, ולעוד שנה כיפית בשלטון), בלי לקחת עליו אחריות. מי שלא היסס להפקיר חטופים במנהרות, מהסס כאן לעמוד מאחורי מהלך שקובע סופית שיש ציבור מועדף בישראל. מה עושים? משגרים כל בלון תקשורתי אחר לאוויר, כדי שלא נדבר על זה. אם על הדרך יצאה חנינה ועוד ריסוק של התקשורת ומערכת המשפט? מה טוב.

מירי רגב רוצה לתת לכם קנסות עצומים אבל שוכחת פרט חשוב אחד

יש משהו כמעט קומי ברגע שבו מדינה שאין בה קו אוטובוס נורמלי מחליטה לפתור את משבר הפקקים באמצעות קנס אסטרונומי שספק אם מישהו בכלל יאשר אותו. כי הכי קל, במקום אוטובוסים שמגיעים בזמן, לשגר לעברכם מאות ניידות חדשות, מצלמות שמזהות את זווית האצבע שלכם על המסך ושיח תקשורתי שמצייר כל נהג כאיום לאומי. כי הכי קל להילחם באזרח כשהכביש לא זז – קשה יותר לגרום לכביש לזוז.

ומה שמדהים הוא שהקנס אפילו לא בתוקף. הוא עוד מתגלגל במסדרונות הכנסת כמו רכבת קלה שמבטיחים שתגיע "בקרוב". אבל האכיפה? היא כבר כאן. תקציבים נשפכים, ניידות נפרסות, טכנולוגיות מתעדכנות, והכול כדי לתפוס אתכם שולחים "אני מאחר שוב. יש פקקים".

וכששואלים את השרה רגב מה הפתרון האמיתי לפקקים, היא עונה את המשפט שנשמע כמו בדיחה על חשבון מי שמחכה בתחנה כבר 40 דקות: "שייסעו בתחבורה ציבורית". כן, זו שמחיריה היו אמורים להתייקר ב־12 אחוזים אלמלא סערה תקשורתית קטנה. זו שלא מגיעה בזמן או לא קיימת בכלל. היא הפתרון לבעיות תאונות הדרכים לפי השרה רגב.

ואז מגיעים ללב העניין: מי באמת נמחצת תחת הפקקים? לא תל אביב המואשמת הנצחית. הנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מציגים מציאות הרבה יותר ביזארית. רחובות – כן, רחובות – היא העיר הפקוקה ביותר בישראל. יותר מ־52 אחוז מהעובדים יוצאים למסע יומי בכבישי ארצנו.

מי שלא יכול להגיע לעבודה בלי רכב הוא לא "עבריין תנועה", הוא תוצר של תשתיות שלא קיימות

צמודה אליה הרצליה, העיר שתמיד נראתה מסודרת מדי מכדי להיחנק באמת. אבל היי, גם היא טבעה תחת הרכב הפרטי. צירים צרים שנחנקים עוד לפני שמתחילות שעות העומס, אלפי רכבים שנכנסים להרצליה פיתוח. הכניסות קורסות, והיציאות לא מתפקדות.

המדינה מטילה על הנהגים אחריות אישית בזמן שהיא עצמה מייצרת נסיבות בלתי אפשריות. מי שלא יכול להגיע לעבודה בלי רכב הוא לא "עבריין תנועה", הוא תוצר של תשתיות שלא קיימות. מי שמבלה שעה ורבע בכניסה להרצליה לא "מסכן חיים", הוא מסכן את בריאות הנפש. מי שנתקע ברחובות לא "לא ממושמע", הוא פשוט חסר ברירה.

אז כן, מי שמסמס בזמן נהיגה מסכן חיים וצריך להיענש. זו לא שאלה. אבל לפני שזורקים עשרת אלפים שקל על הראש של אדם שמנסה לשרוד מערכת כבישים מקרטעת, כדאי לזכור דבר אחד: אכיפה לא מחליפה תשתיות, קנסות לא מייצרים נתיבים ואיומים לא יוצרים תחבורה ציבורית שמגיעה בזמן. המדינה רוצה שתפסיקו לנסוע ברכב אבל לא נותנת דרך אחרת לנוע.

ואולי זה כל הסיפור. לא נהגים מסוכנים. לא מסמסים עבריינים. פשוט מדינה תקועה, שמנסה לגלגל את הפקק על מי שמחכה בו.

תכנית טראמפ לאוקראינה: להרוויח כסף

המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, שהחלה בפברואר 2022, מתקרבת לשנה הרביעית. הערכות מדברות על מיליון עד מיליון וחצי הרוגים ופצועים בשני הצדדים. ערים נמחקו מהמפה. מיליוני פליטים. ובזמן שהפרסומים בעולם מדברים על "מו"מ לשלום", דיווח ב"וול סטריט ג'ורנל" חושף תמונה אחרת לגמרי: המשא ומתן על סיום המלחמה לא מתנהל בין דיפלומטים. הוא מתנהל בין אנשי עסקים.

מי יושב לצד השולחן? מהצד האמריקאי, יושבים האנשים שהובילו לסיום המלחמה מול חמאס ושחרור החטופים - סטיב ויטקוף, שליחו של טראמפ, שבנה את הונו מתיווך נדל"ן. ג'ארד קושנר, חתנו של הנשיא, שגם הוא איש נדל"ן. ומהצד הרוסי, קיריל דמיטרייב, שמייצג את האינטרסים של פוטין. שלושה אנשי עסקים שמנהלים משא ומתן על גורלה של מדינה כאילו מדובר בפרויקט בנייה.

האסטרטגיה הרוסית הייתה פשוטה: לעקוף את מנגנוני הביטחון הלאומי האמריקאים ולהציג לאנשים שמתעניינים בכסף הצעה שלא יוכלו לסרב לה. רוסיה כ"ארץ של הזדמנויות", עם חבילת הצעות מפתה: 300 מיליארד דולר מנכסים רוסיים קפואים שחברות אמריקאיות יוכלו לנצל, שיתוף פעולה בניצול מינרלים נדירים באזור הארקטי ונתח בצינורות הגז של נורד סטרים.

מקורבים לטראמפ כבר החלו לתכנן תכניות. תורמים פוליטיים מסמנים עסקאות רווחיות בתחום הגז. הרעיון פשוט: אם המלחמה תסתיים, משקיעים אמריקאים יזכו בנתח הארי. הגבולות חשובים פחות מהעסקים.

ומה עם אוקראינה? הצעת השלום שדלפה, עם 28 הנקודות שלה, משקפת במידה רבה את הדרישות הרוסיות. אירופה ואוקראינה רואות בה כניעה מוחלטת. ראש ממשלת פולין דונלד טוסק סיכם את זה במשפט אחד: "זה לא עניין של שלום. זה עניין של עסקים".

אם רוסיה תזכה בפרס על ששינתה גבולות בכוח, המסר לעולם יהיה ברור: אפשר לכבוש, אפשר להרוג, ובסוף יגיעו אנשי עסקים ויציעו עסקה

יש מי שיטענו שהגישה העסקית של טראמפ מניבה תוצאות. במקרה של ישראל, למרבה המזל, הלחץ האמריקאי והגישה הפרגמטית הובילו לשחרור חטופים. אפשר להתווכח על המחיר, אבל התוצאה הייתה הצלת חיים, אחרי שנתניהו דאג למסמס את כל הסיכויים הקודמים לסיום המלחמה.

אבל אוקראינה היא לא ישראל. במשך כמעט ארבע שנים המדינה הזו נלחמת על הקיום שלה, ועל עוד כרסום בשטחיה. היא שילמה מחיר של מאות אלפי הרוגים ונפגעים. בשבילה לא מדובר בשאלה של רווח, אלא של קיום.

השאלה האמיתית היא לא האם פוטין רוצה שלום. השאלה היא מה הוא מקבל תמורתו. אם רוסיה תזכה בפרס על ששינתה גבולות בכוח, המסר לעולם יהיה ברור: אפשר לכבוש, אפשר להרוג, ובסוף יגיעו אנשי עסקים ויציעו עסקה.

מדינות אירופה מבינות את זה היטב. הן חוששות שהאינטרסים האישיים של המתווכים האמריקאים מוכיחים לרוסיה שאפשר לקנות את הממשל האמריקאי. האינטרסים האישיים מחליפים את האינטרסים של המדינה. ואם העסקה הזו תצלח, קו הסיום של מלחמת אוקראינה יהיה קו ההתחלה של המלחמות הבאות.

מה למדנו משנים של מלחמה באוקראינה? שכשאנשי נדל"ן מנהלים דיפלומטיה, הכול הופך לעסקה. השאלה היא רק מי משלם את המחיר.