"ברנינג מן" הוא סרט יפה על גבריות, וסרט פגום על ישראליות

ברגעים הכי טובים שלו, "ברנינג מן" הוא סרט על אדם שלא יודע לאן ללכת. הנישואים שלו הסתיימו וכבר יש לו דירה משלו, אבל הוא צריך לפנות אותה וניכר בו שהוא עושה הכל כדי לא למצוא אחת אחרת; כשהבן שלו צריך לחזור לבסיס באיזה חור בדרום, הוא מתנדב להסיע אותו לשם ואז פשוט נשאר שם בהחלטה של רגע, כאילו שהקרבה שלו תגן איכשהו על הילד. ברגעים האלה, סרטו של אייל חלפון ("קרקס פלשתינה") הוא אירוע נדיר ומשמח בקולנוע שלנו: יצירה שעושה מהמדבר הישראלי את הנוף הקולנועי האדיר שהוא יכול להיות. שמצד אחד לוקחת הפסקה מהמציאות שלנו, ומצד שני דווקא בגלל זה נוגעת בה באופן מיוחד ועמוק. חבל רק שברגעים הפחות טובים שלו, הסרט הזה ממש פועל נגד עצמו.

את הגבר, יונה, מגלם שי אביבי. זאת הפעם השלישית בשנים האחרונות שאנחנו רואים אותו מגלם אדם שהוא בראש ובראשונה אב לבן - הקודמות היו ב"שבוע ויום" ו"הנה אנחנו" - ובעוד ש"ברנינג מן" הוא סרט פגום יותר מהשניים האלה, אביבי פשוט נפלא כאן. בניואנסים, בלי לעשות שום דבר גדול, הוא משכנע בכל שנייה כגבר בגיל העמידה שבחר פתאום לעצור הכל ולחכות באמצע שומקום לבן שלו.

מה שפחות משכנע הוא סדרת המפגשים שעובר יונה בעודו מתייבש מחוץ למחנה הצבאי. אם אנחנו אמורים להתייחס ל"ברנינג מן" כסרט שמעוגן במציאות, הרי שהמפגשים רבים ותכופים מדי, וגם דומים מדי: כמעט כל מי שפוגש את יונה עוזר לו איכשהו או מעניק לו משהו. זה בולט במיוחד עם אלינור (סוזנה פפיאן), צעירה שמעורבת בהפקה של פסטיבל מוזיקה שעומד להיערך סמוך לבסיס הצבאי, ושהיחס שלה ליונה נראה יותר כמו פנטזיה - דגש על פנטזיה גברית - מאשר אפיון של דמות, ולו מפני שאלינור כלל אינה מאופיינת. כל מה שאנחנו יודעים עליה זה שהיא מסבירה פנים לגיבורנו.

למפגשים בין הדמויות יש מכנה משותף נוסף. אחד המפקדים בסיס, נהג גרר שמגיע לאזור, מתווך דירות שנוהג שלוש שעות כדי להחתים את יונה על חוזה, חבורה של רוכבי אופניים שמבקשת ממנו להשגיח על הרכב שלה - כל מי שבא במגע עם הגיבור עושה את זה איכשהו דרך הפריזמה של הצבא. זה לא ניכר מיד, אבל במצטבר הופך "ברנינג מן" מסרט על דמות לסרט על דמותה של המדינה, ויש בזה משהו קצת מהונדס מדי, קצת ספרותי מדי. בהמשך להרהור על אלינור, אולי בעצם אנחנו לא אמורים לחשוב שיש כאן סיפור שמתרחש במציאות שלנו אלא אלגוריה עליה - ואם כך, אז זו אלגוריה קצת פשטנית. קצת גסה.

על הבעיות בכתיבה מפצה לא רק הנוכחות של אביבי, אלא גם העניין החמקמק הזה שנקרא אווירה. הצילום האדיר של עופר ינוב והנטייה של של חלפון ליצור רגעים קטנים של אנושיות, של טבע ושל מוזיקה הופכים את "ברנינג מן" לחוויית צפייה שהשלם שלה מוצלח מסך חלקיה, לסרט שנהניתי ממנו הרבה יותר משמצאתי את עצמי מניד ראש מול חולשותיו. מצד שלישי, החיבור המסוים ל-7 באוקטובר - לא אפרט מטעמים ספוילריים - משמעותי מספיק ומגיע בנקודה קריטית מספיק כדי להמחיש, שוב, שהסרט הזה במרעו כשהוא מתעקש להגיד משהו על הישראליות ולא מסתפק בסיפור הקטן של גיבורו האבוד.

גם כשחלפון נשאר בגזרה הפרטית של הגיבור שלו, הוא קצת מקלקל כשיונה אומר במפורש שהוא נשאר ליד הבסיס כי הפרידה מבנו הכניסה אותו לחרדה, למחשבות על מה אם זאת *ה*פרידה. הנטייה הזו לומר דברים במפורש, ללחוץ קצת חזק מדי במקומות שהיה עדיף לתת לצופה להבין לבד את הטקסט ואת הסאבטקסט, היא לב הבעיה של "ברנינג מן" - סרט טוב, סרט שלגמרי שווה לצאת בשבילו מהבית, אבל גם סרט שמשקיף על הגדוּלה בלי לבוא בשעריה.

אי אפשר להתעלם מכך ש"ברנינג מן" הוא הזוכה הראשון בקטגוריית הסרט הטוב ביותר בפרסי הזוהר, או איך ששר התרבות לא קורא להנפצה שלו. עוד קודם הוא זכה בפרס הגדול בפסטיבל הסרטים חיפה, אבל במקום להוסיף לו יוקרה, הפרס מטעם משרד התרבות העמיד אותו במקום מאוד משונה: משבצת היצירה הטובה ביותר שלא עצבנה את מיקי זוהר. אז עכשיו הוא מה, "סרט ימני"? סרט שקהילת הקולנוע אמורה להחרים כי היוצר שלו שיתף פעולה עם הניסיון של זוהר לאגף את פרסי אופיר, ולא משך את מועמדותו כמו יוצרים אחרים?

אני לא חושב ש"ברנינג מן" הוא סרט ימני, או לצורך העניין שמאלני; אני חושב שהוא יופי של סרט על גבר הולך לאיבוד, וסרט פגום על ישראליות וצה"ליות. אני חושב גם שההחלטה לקבל או לדחות פרס היא עניינו של היוצר, ושלו בלבד. ואני בעיקר חושב שמגיע לסרט הזה קהל, במובן המיושן של אנשים שקנו כרטיסים בציפייה למשהו טוב. הרי לפני שפוליטיקאים מינפו את התרבות לצורכי פריימריז, זה מה שהיינו עושים: קודם הולכים לסרט. רק אחר כך מחליטים מה אנחנו חושבים על השקפת העולם שלו ושל מי שעשה אותו.