"בחיים לא רעדתי ככה, אני לא יודעת איך שיחקתי"

בוויכוח שהציתה המשפיענית ספיר אביסרור בשאלה "האם מותר לנשים בהיריון להתלונן", לשחקנית סוזנה פפיאן, שנמצאת בימים אלה בהיריון הראשון שלה, יש תשובה חד משמעית: ברור שמותר. "ההיריון שלי התחיל מאוד מאוד קשה", היא מספרת בריאיון ל-mako, "היו לי את כל התסמינים הלא-כיפיים של הבחילות וההקאות. אחר כך זה השתפר, התחלתי להרגיש יותר טוב - ואפילו נסעתי לפסטיבל מידברן!".

נשמע כמו רעיון מעולה.
"חשבתי שזה רעיון טוב. כבר הייתי שם וראיתי נשים בהיריון, אבל אצלי זה היה מצד אחד כיף, ומצד שני חזרתי חולה ומצוננת. הייתה לי תקופה טובה ואז התעלפתי. כנראה שהתעייפתי. וזהו, עכשיו בדיוק נכנסתי לשליש השלישי של ההיריון, אז יש לי קצת כאבים, אני מתנשפת, ובגדול זה לא דבר מאוד נוח, בואי נגיד ככה".

אעביר לספיר את המסר.
"מותר, מותר להתלונן. מותר לפרוק את הדבר הזה. זה המון הורמונים, וההורמונים יכולים לעשות פיצוצים במוח".

היו לך פיצוצים במוח?
"יותר בהתחלה. אבל יש כל מיני דברים אחרים, כמו דפיקות לב וקוצר נשימה, כאבים בצלעות שאני לא מכירה. דברים מוזרים כאלה".

ומה טפשת היריון?
"יש! אני לא מזהה אנשים. קרו לי לא מעט פדיחות - אני רואה פתאום מישהו שאני מכירה ולא מצליחה להבין מאיפה, מן ערפול כזה, ולפעמים גם נעלמות לי מילים. אבל זה משהו שמכריח אותך להרפות. אין לך ברירה, את חייבת לשחרר - ויש בזה אפילו משהו נעים. יש לך תירוץ".

זה שאני אחות שכולה, זה איבר בגוף שלי

פפיאן, שתחגוג בחודש הבא יום הולדת 34, נולדה ביפו להורים שעלו לישראל מארמניה ומרוסיה הסובייטיות לאחר התפרקות ברית המועצות. כשהיה בת שש, עברה עם אמה ואחיה לארמניה, ושם הוטבלה לנצרות. "זה סיפור מצחיק. השכנים שלנו, שהיו חברים טובים, החליטו לעשות הטבלה, אז אמא שלי אמרה, 'אה! בואו גם אתם, נעשה יחד'. כלומר, זו לא הייתה איזו החלטה מאוד שקולת דעת, ואני הסכמתי, כי כאילו, חוויה.

"עכשיו, אני כן האמנתי (באלוהים), היינו הולכים לכנסיה, מדליקים נרות ומבקשים משאלות - אבל זה לא שהייתי מתפללת לפני השינה. את יודעת, הייתי מדברת עם אלוהים תמיד, אבל לא לפי הנצרות או היהדות, אלא פשוט מדברת איתו. אני פשוט גדלתי כמו ילדה ארמנית לכל דבר. לא דתייה, לא נוצרייה, פשוט ילדה. זה מה שהיה לי. אז גם כשהוטבלתי - זה לא השפיע על החיים שלי בשום צורה". בהמשך גילתה שבניגוד למקובל בארמניה, שם הדת נקבעת לפי זו של האב, ביהדות הדת נקבעת לפי האם - וכך הבינה שהיא בעצם יהודייה.

"החוסר של אח שלי הוא פשוט חלק ממני. אני לא צריכה להרגיש אותו - זו לא הרגשה אקטיבית. אני רגילה לשבת עם ההורים שלי ולהרגיש שתמיד יש משהו חסר, עצוב מאוד, חור"

לאורך כל התקופה שהייתה בארמניה, אביה נשאר בישראל. בשלב מסוים הצטרף אליו אחיה הגדול, דוד, והיא ואמה הלכו בעקבותיו. "לא רציתי לגדול לחוד מאח שלי. הייתי מאוד קשורה אליו. גדלנו יחד אז הגענו לפה ואחרי חצי שנה הוא נהרג".

סמל דוד פפיאן נפל בקרב ברצועת עזה ב-16 באפריל 2008. בשעות הבוקר המוקדמות נשמע פיצוץ עז סמוך לגדר המערכת באזור קיבוץ בארי. כוחות מחטיבת גבעתי שהוזעקו למקום זיהו חוליית מחבלים והחלו בהסתערות לעברה, אך אז נפתחה לעברם אש מחוליית מחבלים נוספת שארבה במקום. בזירה התפתח קרב קשה, ובמהלכו נפגעו חמישה חיילים - בהם דוד, שנפצע אנושות. מאמצי הרופאים להציל את חייו כשלו. הוא היה בן 20 בנופלו.

"אחרי שהוא נהרג התחיל המסע", מספרת פפיאן, "הייתי עולה חדשה, אחות שכולה שעכשיו צריכה גם ללמוד עברית".

בתוך האבל, חווית גם כעס כלפי המדינה? הרי רק הגעתם לישראל - וכבר איבדת את אח שלך.
"הכעס הגיע מאוחר יותר. כשזה קרה, עדיין לא הייתי מודעת, לא ממש הבנתי שהמלחמה הזאת כל כך רצינית. לא גדלתי פה, לא התעניינתי, לא ידעתי כלום. ידעתי שיש את ישראל, מדי פעם ביקרנו בה ומאוד אהבתי אותה - יש פה ים ובמבה! זה מה שזכרתי מהילדות שלי, אבל לא ידעתי מהי ישראל עם המלחמה והקונפליקט. קיבלתי המון אינפורמציה חדשה.

"בהתחלה, ובמשך הרבה זמן, פשוט הייתי בשוק. התאבלתי על אח שלי, בלי קשר למדינה, כי עוד לא חוויתי מוות. הייתי בת 16 ולא חוויתי מוות של אדם כל כך קרוב וצעיר, שיום לפני זה דיבר איתי בטלפון וסיפר לי על הצבא וביקש עצות. זה היה די פתאומי, אז לא היה לי מקום לכעס על המדינה. זה היה כאב שלא ידעתי להתמודד איתו".

כבר 18 שנים בלעדיו. איפה הוא הכי חסר לך?
"תראי, ב-18 השנים האלה למדתי שפה, הפכתי לתושבת ישראל - ולא רק בדרכון, אלא באמת לישראלית; העברית נהייתה שפת האם שלי, רכשתי מקצוע, חברים, אני בהיריון ומקימה משפחה; קרו המון דברים, ואת כולם עברתי עם הנוכחות השקופה שלו. הייתה תקופה שכתבתי לו מכתבים, הייתה תקופה שכעסתי עליו - על זה שלא היה אחראי, שלא שמר על עצמו. עברתי איתו המון גם אחרי שהוא מת.

"החוסר הזה הוא חלק כל כך גדול ממני, שהוא פשוט חלק ממני. אני לא צריכה להרגיש אותו - זו לא הרגשה אקטיבית. אני רגילה לשבת עם ההורים שלי ולהרגיש שתמיד יש משהו חסר, עצוב מאוד. חור. אני רגילה לשמוע אנשים מדברים על האחים שלהם, על האחיינים, להרגיש צביטה בלב - ולנהל עם זה דיאלוג, כל החיים.
זה פשוט חלק ענק ממני".

"אחרי שאחי נהרג התחיל המסע. הייתי עולה חדשה, אחות שכולה שעכשיו צריכה גם ללמוד עברית... אני מרגישה שעברנו את זה מאוד לבד, כעולים. בחוץ אנשים צוחקים, החיים ממשיכים כרגיל - ועלינו חרב עולמנו"

כמשפחה שכולה, איך נראית ההתמודדות עם מלחמה - הידיעה שבכל בוקר מגיעות עוד בשורות קשות, עוד "הותר לפרסום"?
"זה פשוט כואב, זה ממש עצוב שזה ממשיך לקרות - שמשהו בסיפור של אח שלי לא עצר את זה. אולי זה מאוד רומנטי לחשוב ככה, אבל חשבתי פעם, 'הוא הלך, ואולי לפחות הייתה לזה משמעות חשובה'. לכן כשזה ממשיך לקרות - זה פשוט מתסכל. המלחמה הציפה הרבה.

"הייתה לי מחשבה, אולי היא מוזרה, ואני לא יודעת איך אנשים יקבלו אותה. כשראיתי את מה שהמשפחות השכולות עברו - וזה קרה בצורה מאוד קולקטיבית - חשבתי, 'לפחות יש להם אחד את השני'. כאילו, זה קורה להם יחד, וזה הופך למשהו שהוא של כולם, של כולנו יחד. ואולי, רק אולי, יש בזה פחות לבד. אני חוויתי את זה אחרת. הייתי עולה חדשה, ולא היו לי חברים. הייתה משפחה מדהימה שבאה, עזרה, הייתה איתנו בשבעה וחיבקה, אבל לא היו האנשים שלי. את מבינה? אני מרגישה שעברנו את זה מאוד לבד, כעולים. בחוץ אנשים צוחקים, החיים ממשיכים כרגיל - ועלינו חרב עולמנו. אבל אני לא יכולה לדעת מהצד, ואני אומרת את זה מאוד בזהירות. כל אחד והסיפור שלו".

מטבע הדברים, היא נשאלת על אחיה כמעט בכל ריאיון. "מאז שעושים עליי כתבות, הכותרת היא תמיד 'האחות השכולה'. לא משנה על מה נדבר, אני יכולה לדבר איתך שלוש שעות על סדרת נוער קלילה שהצטלמתי אליה, או על סרט חדש שאני משחקת בו, ובסוף להגיד משהו על אח שלי - וזו תהיה הכותרת".

היית רוצה שיפסיקו לתת לזה דגש?
"זה שאני אחות שכולה, זה איבר בגוף שלי. לא כי אני אחות שכולה לאומית, אלא כי אני האחות של אח שלי לנצח. אף אחד לא יחליף אותו. את יודעת? אנשים חושבים שאני אקרא לבן שלי על שמו. אני לא! זה משקל יותר מדי גדול על הילד שלי. אח שלי הוא אח שלי. אף אחד לא יחליף אותו - אף חבר, אף אחד. אני אוהבת אותו, אני תמיד אוהב אותו, תמיד יהיה לו את המקום שלו ואף אחד לא יחליף את האזור הזה. אני מעדיפה להרגיש את הריק.

"לגבי הכותרות, זה לא משהו שאני בוחרת לשים. זה לא שזה מאוד מפריע לי, אני מבינה שזה הדבר, זאת המדינה, אבל אני לא מרגישה שאני צריכה להדגיש את זה כל הזמן כדי שיתעניינו בי. אני באמת מבינה את זה, אבל מצד שני יוצא שבכל כתבה הכותרת היא על היותי אחות שכולה. אבל לא יודעת, מיצינו את הנושא".

קשוח, עינוי, אבל שי אביבי

אתם זוכרים את פפיאן מתפקידיה הראשיים בסדרות "סובייצקה", "הצבי" ו"האחיין שלי בנץ", או מ"כיפת ברזל", "בלקספייס", ו"רון"; היא גם כיכבה בסרט "גן קופים", שעליו הייתה מועמדת לפרס אופיר, בהצגה "הכל אודות איב" לצד מגי אזרזר, ויש גם את הפרסומת ל"מנורה מבטחים" עם עודד קטש. השבוע היא מגיעה לבתי הקולנוע עם סרט חדש, "ברנינג מן", בכיכובו של שי אביבי.

"ברנינג מן" מספר על אב (אביבי) החרד לגורל בנו, ואחרי שהוא מלווה אותו לבסיס בדרום הוא מחליט להישאר בקרבת מקום עד שישמע ממנו שוב. בזמן שהוא מנסה לדלות כל פרט שיעזור לו להפחית את החרדה, ולהבין את מצבו של בנו, האב נחשף לתנועה ערה של משאיות, טנקים ונמרים, ופוגש עוברי דרך שונים: חייל שמנסה להימלט מהלחימה; מכר מהעבר שבנו בחר שלא להתגייס; ומבלים בפסטיבל מוזיקה. אחת מהן היא אלינור, אותה מגלמת פפיאן.

בניגוד למה שאפשר לחשוב כשצופים בסרט, הבמאי איל חלפון כתב את התסריט עוד הרבה לפני אירועי 7 באוקטובר. "הסרט כבר היה בשלבי הפקה - איל כתב אותו כמו שהוא, עם הגבול בדרום, ואז מלחמה", מספרת פפיאן. "ואז בגלל שהתסריט התכתב מאוד עם המלחמה והשבת השחורה, אי-אפשר היה להתעלם מזה. איל היה חייב להכניס את זה איכשהו, כי זה פשוט זה, זה בדיוק זה - בסיס צבאי על גבול עזה, ופסטיבל מוזיקה שקורה בדיוק באותו מקום".

הצילומים התקיימו בשנה שעברה בין ירוחם לדימונה, וגם בהרי ירושלים - משם הם זכורים לה כקשוחים במיוחד: "נכנסנו לאגם כדי לצלם את אחת הסצנות, והוא היה קפוא. זה היה בנובמבר, בשבע בבוקר, ולהיכנס לאגם - בירושלים - זה קשוח. בחיים לא רעדתי ככה. אני לא משחקת שם, אני רק מאפקת רעד".

"מאפקת רעד" זה יפה.
"כן, זה מה שאני עושה שם. אני לא יודעת איך שיחקתי. בחיים שלי לא היה לי קר כל כך".

מקצוענית - את נראית די נינוחה בסצנה הזו.
"אז לא, ממש לא. הכל שקר (צוחקת). היה לי קפוא, היה לי קשוח, זה היה עינוי. מזל שהייתי עם הפקה חמודה ובמאי חמוד, וצוות שבין הטייקים הביא לי מגבות. גם שי אביבי מותק, אין דברים כאלה".

איך היו הצילומים עם שי?
"היה לי כיף, הוא הכי בגובה העיניים. אני זוכרת שבאתי ליום הצילום הראשון, ועל הטייק הראשון היה לי לפסוס קטן מההתרגשות. כשהתכוננו לטייק נוסף, שי אמר לי, 'תמיד, בכל יום ראשון של צילומים, אני מלפסס'. זה היה חמוד מצידו. דיברנו הרבה, היו לנו שיחות על כל מיני נושאים. הוא איש חכם, אינטליגנט ומוכשר, שחקן מדהים. אחד הדברים המדהימים בו זה שהוא כל הזמן מנקה את הסביבה שהוא הולך בה, אוסף בדלים ופלסטיקים משמורות טבע".

ויש לכם גם סצנה של נשיקה קטנה. היה מביך בצילומים?
"זה תמיד מביך ברגע הראשון, ואז כבר לא. זו לא הנשיקה הראשונה שלי בתפקיד. זה חלק מהמקצוע, אז לא עושים מזה עניין. שי הא מקצוען, ואולי זה נשמע מוזר לאנשים שהם לא מהעולם הזה, אבל גם אם זה מביך - זה לא ביג דיל".

"לתת אור ירוק רק ליצירות שפוליטיקאי מסכים איתן - זה דבר בעייתי. ככה מתחילות הדיקטטורות הכי גדולות. אלו בדיוק הסיפורים שההורים שלי סיפרו על ברית המועצות - היו סרטים אסורים, ואי אפשר היה לצפות בהם אפילו בשושו"

"ברנינג מן" היה מועמד לשני פרסי אופיר, כולל פרס השחקן הטוב ביותר לשי אביבי, אבל יצא מהטקס בידיים ריקות. מנגד, בטקס הקולנוע הישראלי - AKA, הטקס של מיקי זוהר - "ברנינג מן" קטף את הפרס החשוב של הערב, וזכה בקטגוריית הסרט העלילתי הארוך הטוב ביותר.

דעתך על סערת הטקס? אף אחד מהפקת הסרט שלכם לא פרש.
"תראי, בגלל שזה הסרט היה מועמד ולא אני כשחקנית, לא הייתי מעורבת בכלל בקבלת ההחלטות. זה הבמאי, ההפקה - קטונתי. שמחתי שלא הייתי צריכה להתעסק בזה כי זה הרגיש לי יותר מדי פוליטיקה, וכל ההתעסקות הזאת - לבטל טקס אחד, להחליט שלא מממנים אותו ולייסד טקס אחר - הרגשתי שלא מתעסקים באומנות. הרגשתי שרוצים להתריס ושמחתי שאין לי חלק בזה, ושאני לא צריכה להתעסק.

"אני חושבת שטקסים זה נהדר, ואחד לא סותר את השני - הבעיה פה היא כל המסביב: לא לממן את הקולנוע, לא לממן את טקס פרסי אופיר? זה טקס היסטורי, הוא סנטימנטלי וחשוב לכל כך הרבה יוצרים, אומנים מוערכים שהם חלק מהתרבות הישראלית, אז לעשות דבר כזה זה ממש מתריס. אני גם חושבת שלתת אור ירוק רק ליצירות שפוליטיקאי מסכים איתן - זה דבר בעייתי. ככה מתחילות הדיקטטורות הכי גדולות. אלו בדיוק הסיפורים שההורים שלי סיפרו על ברית המועצות - היו סרטים אסורים, ואי אפשר היה לצפות בהם אפילו בשושו. זו בעיה.

"מבחינת הטקס עצמו - אני הייתי חולמת שהוא יתאחד עם אופיר, ויהיה טקס אחד גדול. הם לא אמורים לסתור אחד את השני. פשוט הפוליטיקה והדבר המפחיד שבא איתה - זה מה שבעייתי בעיניי".

אם היית מועמדת לפרס השחקנית, היית פורשת?
"הייתי מתייעצת. אני לא יודעת לענות לך מה בדיוק הייתי עושה כי קשה לי לענות על דברים תאורטיים, אבל הייתי מתייעצת, מדברת עם ההפקה, ועושה את זה מתוך סולידריות לחברים. גם אם הייתי פורשת, זה היה מתוך סולידריות".

היה בינינו משבר, ובממ"ד החלטנו להתחתן

השנה האחרונה הייתה די עמוסה - טפו חמסה - היא הצטלמה לסדרה חדשה ב-yes, לסרט חדש שבו היא משחקת מהגרת רוסייה, ולסרט אחר שבו גילמה אישה חרדית ("פעם ראשונה ששיחקתי חרדית, והאמת שאף פעם לא חשבתי שזה יקרה - כי אני כאילו רוסייה מדי בשביל זה"); אחר כך היו צילומים בתפקיד של סוחרת סמים נרקומנית ותפקיד אחר של מתנחלת דתייה.

והייתה גם חתונה עם בן הזוג שלה סשה בולצה, שנדחתה בשנתיים בעקבות המלחמה. "התאריך המקורי שלנו היה 20 באוקטובר 2023. אני זוכרת שבבוקר 7 באוקטובר ראיתי חדשות והבנתי מיד שזה משהו שיימשך המון המון זמן, בניגוד לסשה שעדיין לא הבין אז את המצב".

למה לקח לכם שנתיים?
"תראי, היה לנו מקום, היה הכל, ואחרי שנה מהדחייה - כשבאנו להרים את זה מחדש - המקום נסגר. זו הייתה וילה עם בריכה, רצינו מסיבה, ולא מצאנו מקום כזה, והאמת היא שלא היה לנו ממש זמן או כוח להתעסק בזה. היו בינינו גם משברים קצת, ואני מרגישה שזה משהו שקרה להרבה זוגות. משהו במלחמה הציף אמת בזוגיות, בחברות וביחסים שאי-אפשר היה להתעלם ממנה, וכשהאמת צפה - האדמה רועדת. גם בנינו האדמה רעדה, אבל התגברנו עליה יפה מאוד".

תודה לאל.
"ואז במלחמה עם איראן ישבנו יחד בממ"ד, ופשוט החלטנו להתחתן. נסגור טיסה לחו"ל, ניקח רק את ההורים ונעשה טקס קטן - וכך היה. טסנו לפראג, ואחרי שבועיים בערך גילינו שאנחנו בהיריון. אגב, אם הייתי יודעת שאני בהיריון אז לא בטוח שהייתי טסה. התחילו לי הבחילות שם, ואני לא יודעת איך הייתי עושה את זה אם הייתי יודעת מראש".

כבר החלטתם איך תקראו לו?
"מהרגע שאני וסשה יחד היינו מדברים על שמות, ואף פעם לא הסכמנו על זה. לפני שנה וחצי חזרנו מפסטיבל - תראי איזה קטע, אנחנו מדברות על ברנינג מן - וחזרתי משם עם שם. אמרתי לסשה שאני אוהבת את הרעיון, והוא אמר שגם הוא!".