כשהשחקנים נראים כאילו היה להם כיף לעשות את הסרט, זה בדרך כלל סימן טוב. ב"בבילון" זה סימפטום של תחלוא שהופך את יצירתו החדשה של דמיאן שאזל, למרות יתרונותיה המסוימים, לבלתי נסבלת לאורך רוב דקותיה: הסרט הזה כל כך מרוצה מעצמו שאין דרך בעולם להיות מרוצה ממנו.
מנואל "מאני" טורס (דייגו קלווה) הוא מהגר מקסיקני שחולם להצליח בגדול בהוליווד של עידן הסרט האילם; נלי לה-רוי (מרגו רובי) היא שחקנית מתחילה שחולמת להיות כוכבת בזמן שטורס חולם עליה. ג'ק קונרד (בראד פיט), שמתניע כלאחר יד את הקריירה של טורס, הוא הכוכב הענק של הרגע ומי שהמעבר אל הסרט המדבר מאיים לנשל אותו ממעמדו. זה בגדול הסיפור, אבל "בבילון" הוא פחות סרט מונע-עלילה ויותר סרט של סגנון – וולגרי, פרוע ואובר-דה טופ ברוב המוחלט של הזמן, וכאילו מדובר בשתי יצירות שונות לגמרי, דידקטי-מוסרני בשאר. זה לרגע לא מתחבר לכדי שלם אחד, והתוצאה נורא משונה: או שהסרט מעיק מרוב שהוא זחוח ומשוכנע שהוא נורא מצחיק, או שהוא מעיק מרוב מסרים משומשים שנדמה לשאזל שהם חשובים.
אחרי "וויפלאש" הנפלא ו"לה לה לנד" המקסים, שאזל ביים את "האדם הראשון" על ניל ארמסטרונג, סרט טוב עם בעיה אחת: הוא היה בלתי נסבל לצפייה. אבל שם זאת הייתה רק עבודת המצלמה המעיקה, מין התקף אפילפטי סינמטוגרפי; "בבילון" הוא סרט לא טוב, ואם זה מעודד מישהו, אז הוא כמעט בלתי נסבל לצפייה מסיבות אחרות לגמרי (דווקא עבודת המצלמה נהדרת!). כך או כך, זה מדאיג במונחי גרף הקריירה של הבמאי המוכשר הזה.
העניין, בין השאר, הוא ששאזל נעמד כאן על כתפי ענקים ומתנהג כאילו הם לא ניצבים שם. תקופת המעבר מהסרט האילם אל המדבר היא הרקע של שתי יצירות מופת על-זמניות - "שדרות סנסט" ו"שיר אשיר בגשם", שזוכה כאן למחווה כמעט מעליבה - וסאטירה-על-הוליווד בגרסאות קיצון ראינו בסרטים נפלאים, בלתי נשכחים, כמו "השחקן", "הכפיל" ו"ברטון פינק". צריך להביא לשולחן משהו חדש ומשמעותי כדי להיכנס לטריטוריה הזאת, ולשאזל אין שום דבר לחדש. הוליווד היא מכונה צינית של עשיית כסף שדורכת ברגל גסה על הכישרון של אתמול כדי לרומם את זה של היום, וופ די דו.
בתוך כל זה, וכרגיל אצלה, מרגו רובי פשוט נהדרת. כשהסרט עוסק רק בה ובהתקדמות הקריירה שלה, הוא מצליח להיות כמעט טוב; יש לה סצנת ריקוד אחת וסצנה אחת שבה היא משתתפת לראשונה בסרט מדבר שהן המוצלחות ביותר ביצירה כולה (כלומר, לפחות עד שסצנת הקולנוע המדבר נמתחת ונמתחת עד אין סוף). בכלל, הדמות של רובי - על החלומות שלה והקונפליקטים שלה - פשוט עובדת. זה מאוד בולט על רקע כל השאר, שלא (אגב, מעניין: זאת כבר הפעם השנייה שרובי ופיט הם שותפים בכירים בקאסט של סרט על הוליווד שהאורך הוא אפילו לא החלק הכי בלתי נסבל שלו. אבל האמת היא ש"בבילון" מבחינתי טוב יותר מ"היו זמנים בהוליווד").
כמו "לה לה לנד", גם הסרט הנוכחי מעמיד מולנו שתי דמויות שחולמות בגדול ונותן לנו לנחש מה ייצא מזה. אבל לא נוצרת שום אכפתיות באשר לדמות של מאני, בין השאר מפני ש"מקסיקני" ו"חתיך" הם המאפיינים המובהקים היחידים שלה. בכלל, שאזל חזק בדמויות עם חלומות גדולים – הרי זה הסיפור גם ב"וויפלאש" וב"האיש האחרון" - אבל כאן המוטיב הולך לאיבוד בים של סצנות סרק ודמויות משנה לא מספיק מעניינות, בראשן זו של פיט, שהנוכחות שלו בסרט עושה יותר נזק מתועלת.
הסרט במירעו בשליש הראשון והאולטרה-עמוס שלו, ומשתפר מעט החל מהאמצע, כשהוא מתמקד יותר בשני הגיבורים שלו ובאופן העקום שבו הם מנסים להגשים את החלומות שלהם. אבל רגשית ודרמטית זה מאוחר מדי, והסצנה המצחיקה הרנדומלית לא מונעת - לפחות לא מנעה ממני - את תחושת ה"תיגמר כבר".
יש מידה של צדק פואטי בכישלון הקופתי המדהד של "בבילון". זה סרט רע, יומרני, מדושן, ארוך ברמת קיצון, מפוזר ברמת אסון ומרוצה מעצמו ברמת נאום של יאיר לפיד. למה שאזל היה צריך את זה? האם אחרי "האיש האחרון" הוא חשב על דרכים חדשות לעצבן את צופיו ולא היה לו נעים להשאיר אותן לעצמו?
קראתי וגיליתי שבעיניו של הבמאי זה סרט על אבדן זהות, בעיקר זו של מאני, שעובר בהוליווד תהליך של השלת האתניות שלו. אז אוקיי, שאזל מבחינתו עשה סרט על משתכנז, והאמת היא שמוטיב הזהות נוכח גם אצל לה-רוי שהוליווד לא יודעת לעכל את האותנטיות שלה, ואצל דמות משנית של כוכב שחור שנתקל בכל השיט הצפוי לו בגלל צבע עורו, אבל כל הנ"ל הם אוכפים על גב פרה. נזמים באף חזיר. תבחרו איזה דימוי ובע"ח שבא לכם, "בבילון" לא נחווה כמו סרט על הדברים האלה, אלא כסרט שהדברים האלה מנסים בכוח להעניק לו חשיבות. תכלס, ברמת החוויה, הסרט הזה כמו "יחי הקיסר" של האחים כהן: בדיחה הוליוודית פנימית שהצופה הסביר, או לפחות הצופה הזה, מתקשה להבין מה מצחיק בה. מה אני אגיד לכם, יש לקוות שהקטסטרופה בקופות תאפס את דמיאן שאזל. האיש הזה מוכשר מדי בשביל לעשות סרטים גרועים של האחים כהן.