התשובות של "איש החידות" מגיעות מאוחר מדי ומסורבל מדי

גבר מרושל למראה ניגש לאודישן של שעשועון טלוויזיה. הוא לא עושה רושם טוב במיוחד - כל ההתנהגות שלו רומזת למשהו בין נפש מסוכסכת להפרעת אישיות של ממש - וזה עוד כלום לעומת הרגע שבו מתברר שזה בכלל לא הוא. המלהקים הזמינו אדם להיבחן, והטיפוס הזה התייצב במרמה במקומו. הוא כמובן מגורש מהמקום, אבל אז המפיק מחליט שיש משהו באיש המוזר הזה, ומזמין אותו להתמודד בתוכנית למרות הכל. ככה מתחיל "איש החידות", עיבוד קולנועי חופשי לסיפורו האמיתי של מייקל לארסון, שב-1984 התחרה בשעשועון Press Your Luck וזכה בכינוי "האיש בר המזל ביותר באמריקה". והאמת היא שהרגע הכי טוב בסרט הוא בדיוק זה: כשכל מה שאנחנו יודעים זה שאיש מלחיץ הולך להתחרות בטלוויזיה על מלא כסף, והתחושה היא שכל העסק עוד שנייה מתפוצץ.

את לארסון, אדם שהתפרנס בדוחק כנהג של אוטו-גלידה באוהיו, מגלם פול וולטר האוזר. זאת פגיעה בול, כי האוזר הוא שחקן קומי-דרמטי מצוין ("אני, טוניה", "ריצ'רד ג'ול") וגם מתאבק, ככה שהוא בא מהבית עם האנרגיות המשעשעות-מרתיעות האידיאליות לדמות הזאת, אבל יותר מדי מהסרט מתבזבז על סצנות שבהן לארסון פשוט מתקדם בשעשועון וצובר כסף כשכו-לם - מראשונת הדמויות ועד אחרון הצופים - מבינים שיש כאן משהו חשוד. 91 דקות נמשך "איש החידות", ויותר ממחצית מהן חולפת לפני שהסרט נותן לנו סיבה לא רק לתהות בקשר לגיבור שלו, אלא גם לחבב אותו. לא רק לזקוף גבה מול ההצלחה הלא-מוסברת שלו, אלא גם להתעניין במניעים שלו. בסוף זה קורה, אבל מאוחר מדי. לפחות בשבילי: כשהבנתי מה הקטע שלו, רגשית כבר הייתי מחוץ לסיפור הזה.

הבמאי-תסריטאי סמיר אוליברוס נכנס כאן למגרש ששיחקו בו בעבר במאים כמו רוברט רדפורד ("חידון האשליות"), פול תומאס אנדרסון ("מגנוליה") ודני בויל ("נער החידות ממומביי"); כל אחד מהם עשה משהו אחר לגמרי עם העולם של שעשועוני הטלוויזיה, ונדמה שאוליברוס קיבל החלטה מודעת לשבת על הכתפיים של שלושתם: כמו רדפורד הוא מספר על ניסיון "לנצח את הבית", כמו אנדרסון הוא מציג איזו גרוטסקיות אמריקאית דרך המסורת הטלוויזיונית הזאת, וכמו בויל בעיבוד שלו לספרו של ויקאס סווארופ, הוא מספר על אדם שכל חייו היו הכנה לרגע הזה. אבל "איש החידות" לא מתוחכם כמו "חידון האשליות" או מרגש כמו "נער החידות", והוא בטח לא מופתי כמו "מגנוליה"; הוא סרט בוסרי לאללה (בסך הכל השני באורך מלא של אוליברוס) שלא מצליח ליצור מתח או הזדהות, ובעיקר לא סאטירה, למרות שיש כמה וכמה סצנות שבהן ניכר שהסרט *חושב* שזה מה שהוא עושה.

אבל זה גם לא טוטאל לוס. האוזר מרתק גם כשהוא קצת מעיק, ובתפקיד המפיק אנחנו מקבלים את דייוויד סטראתיירן המצוין, שנראה נהנה מאוד לשחק דמות הפוכה מזו שהביאה לו מועמדות לאוסקר על "לילה טוב ובהצלחה": שם הוא היה אד מורו, עיתונאי הטלוויזיה חסר הפחד שנלחם במקארתיזם; כאן הוא ביל קרות'רס, יוצר הטלוויזיה חסר חוט השדרה שהעליבות האישית והמקצועית שלו הן מהדברים היותר מעניינים בסרט האפוי-למחצה הזה (אגב, בתפקיד משנה קטן ותמוה מופיעה מייזי וויליאמס, אריה סטארק מ"משחקי הכס". אלוהים יודעת בשביל מה היא הייתה צריכה את זה).

תראו, במקור קוראים לזה The Luckiest Man in America. צופה אמריקאי ממוצע ניגש לזה כשהוא יודע שלארסון לא יצא בידיים ריקות. כלומר, זה לא סרט על "האם הלוזר מאוהיו הצליח לדפוק את המערכת"; זה על "למה הלוזר מאוהיו נכנס בכלל לסיפור הזה". התשובות מגיעות מאוחר מדי ומסורבל מדי, אבל הן לא לא-מעניינות, וזה הופך את הסך-הכל - עם ולמרות כל הכשלים - למשהו ראוי לצפייה.