"סוס פרא תשע" נוגע בגדולה, וזה נאמר לזכותו ולגנותו

"סוס פרא תשע", סרטו החדש של הבמאי והתסריטאי מרטין מקדונה (והראשון שלו מאז "רוחות אינישרין" המדובר והמוערך), הוא בעצם שני סרטים שזורים. סרט אחד הוא באדי-מובי: שני גברים שהם גם קולגות ב-CIA וגם חברים קרובים, יוצאים ביחד לאיי הפסחא כשחיי הנישואים של אחד מהם נמצאים על סף גריטה, ובריאותו של האחר כבר חצתה את סף הקטסטרופה. הסרט השני הוא סיפורו של אדם שבמסגרת תפקידו כאיש ביון הרס את העולם - אולי לא עד היסוד, אבל כן הרס, ולא כמטאפורה - ועכשיו, כשראשו מלא בזיכרונות ובמחשבות על קץ ימיו, הוא נכנס לסללום של חשבון נפש. שני הסרטים האלה טובים מאוד, נבונים מאוד ומצחיקים מאוד, אלא שלשניהם יש גם בעיה משותפת (שלטעמי משותפת גם ל"רוחות אינישרין", אבל אחד-אחד).

אנחנו ב-1973, רגע לפני ההפיכה הצבאית בצ'ילה בהובלת אוגוסטו פינושה. כריס קרלייל (ג'ון מלקוביץ') ולי צ'סטרפילד (סם רוקוול) הם סוכני CIA שהרגע סייעו לפינושה לקדם את מה שיסתיים בחטיפה, עינויים ורצח של אלפי אזרחים - הכל בשליחות סוכנות הביון של הדמוקרטיה הגדולה בעולם - ועכשיו הם כבר נוחתים באיי הפסחא. אנחנו לא לגמרי מבינים מה הם עושים שם, אבל המנהל שלהם (סטיב בושמי) עוקב אחריהם מרחוק בשקדנות, ונראה שיותר מהשהות שלהם שם מטרידה אותו העובדה שקרלייל החליט לכתוב את זיכרונותיו (הבוס לא מוטרד משיקולים ספרותיים, כן? מדובר בזיכרונות מקריירת ריגול שכל דבר בה חסוי ו/או עשוי להביך את הסוכנות ואת הממשל האמריקאי).

ואת הריאיון עם ג'ון מלקוביץ' ל-mako כבר קראתם?

קרלייל, אנחנו מבינים מהר מאוד, הוא טוטאל לוס. חולה, שוכח דברים, חושף סודות בפני כל מי שרוצה לשמוע, מפתח התמכרות למורפין, ובעיקר אכול אשמה וחרדה מפני הבאות: האיש קתולי, ותפיסת גן העדן והגיהינום שלו מאוד נוכחת בכל דבר שהוא עושה. צ'סטרפילד, כבן חסותו הצעיר של קרלייל, מוצא את עצמו קרוע בין החיבה שלו למנטור, הצרות שהוא עושה לשניהם והשיט הפרטי שלו; אחת הדמויות המוצלחות בסרט היא זו של אשתו השתיינית-בוגדנית, שמגלמת פארקר פוסי התמיד-נפלאה.

עוד בצ'ילה פוגשים המרגלים-חברים שתי סטודנטיות מקומיות, מוניקה (מריאנה די ג'ירולמו) ואלישיה (איילין סלאס), שצצות מחדש במלון שלהם באי. האינטראקציה איתן סוגרת את המעגל של הקומדיה השחורה הזאת, שבוחנת גבריות מאוד מסוימת במשבר מאוד מסוים: כל החיים היית ג'יימס בונד, ופתאום אתה איש זקן, לא רלוונטי ומעורער שנשים צעירות מסתכלות עליו במקרה הטוב ברחמים. מה זה עושה לך? מה אתה עושה עם זה?

ל"סוס פרא תשע" יש גם שכבות נוספות, כמו הרעיון של גאולה דרך חיבור לטבע (קרלייר, אנחנו למדים, הוא שונא אדם אוהב חיות). רובד אחר שנמצא שם כל הזמן הוא המבט על אמריקה ככוח הרסני, במדיניות החוץ שלה וגם בחרא שהיא מעוללת לעצמה. כל הדברים האלה נמצאים בתוך הסרט באופן מאוד אורגני, כולם קשורים זה בזה ומאירים זה על זה; הוסיפו את הדיאלוגים השנונים להפליא שאיכשהו לא יוצרים שום סתירה עם הווייב המלנכולי של היצירה כולה, ואת גלריית דמויות המשנה האקסצנטריות האופיינית למקדונה (בהקשר הזה ראוי להזכיר את טום ווייטס כאחיו של קרלייל, בתפקיד קטנטן אבל נפלא), וקיבלתם עבודת בימוי וכתיבה פשוט מפוארת - שמשום מה מאבדת אוויר בישורת האחרונה.

מקדונה בונה את הסרט שלו באופן מושלם, עם שליש ראשון מהטובים שזכורים לי. בשליש השני הוא פורע את כל השטרות של האקספוזיציה והופך את מה שמתחיל כקומדיה ביזארית ליצירה עם עומק של ממש, אבל אז הוא נתקע כמו רץ מול הקיר המפורסם. את ההפתעות של ההתחלה מחליפה תחושה של סיום ידוע מראש, אחרי ההתפתחויות עוצרות הנשימה של ההתחלה באה תחושה של הליכה במעגלים, וההתאהבות בשתי הדמויות הראשיות מקבלת קצת וייב של בואו נישאר ידידים. זה לא ש"סוס פרא תשע" נעשה פתאום סרט לא טוב, אבל לפחות רבע שעה לפני הסוף נגמר לו הסוס.

"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" היה ונשאר בעיניי סרטו הטוב ביותר של מקדונה. ובעוד ש"סוס פרא" הוא מן חוויה סיפורית מתקנת ל"אינשרין" - ההוא היה סרט על חברות שמתפוררת, הנוכחי הוא על חברות חזקה מהמוות - שניהם מתחילים נפלא ומסתיימים במעין "מה, זהו?". מצד שלישי, מלקוביץ' ורוקוול כל כך נהדרים (על הראשון יש דיבורי אוסקר, אני אהבתי אפילו יותר את השני), והדיאלוגים כל כך חדים, והאופן שבו קרלייל הרס את העולם הוא כל כך מדויק וקולע - שבסיכומה של חוויית צפייה, "סוס פרא תשע" הוא סרט פשוט מקסים. ובמשהו כמו 100 מתוך 118 הדקות שלו הוא אשכרה נוגע בגדוּלה, ייאמר לזכותו ולגנותו כאחד.