"מרטי סופרים" הוא הצדקה קיומית לתופעת טימותי שאלאמה

פלוס-מינוס שמונה שנים עברו מאז הפריצה הגדולה של טימותי שאלאמה ב"קרא לי בשמך", ובזמן הזה הוא השתלט לגמרי על משבצת "פני הדור". השחקן היהודי-אמריקאי-צרפתי, שיהיה בן 30 ממש השבוע, הוא ביי-פאר הכוכב הגברי הכי מובהק שיצא מדור ה-Z. אלא שהטייטל הזה בא עם מעצור מובנה, כי זו גבריות מאוד לא מחוספסת, מאוד לא מאיימת, מאוד נקייה. תפיסת הגבריות בג'ן-זי ובסרטים שנוצרים עבורו היא אובייסלי לא באחריותו של שאלאמה, אבל לטעמי זה התבטא עד היום ברצף הופעות מאוד לא מעניינות. לא כי הבחור אינו מוכשר, אלא כי הוא עשה תפקידי "ונילה" שאכן הולמים את תקופתו ומהדהדים אותה, אבל כאלה לא השאירו עליי שום רושם מיוחד. כלומר, עד עכשיו: ב"מרטי סופרים", הסרט שיביא לו אוסקר על פי כל התחזיות, שאלאמה עושה סוף סוף תפקיד גדול באמת. תפקיד ששווה אוסקר (רק תזכירו לי להצמיד בהמשך כוכבית לאמירה הזו). לטעמי זה קשור ישירות לסוג הגבר שהוא מרשה לעצמו לגלם בסרטו של ג'וש ספדי, וגם לסוג *הגיבור* שהוא מגלם - שני דברים שזורים, אבל גם נפרדים.

שאלאמה מגלם את מרטי מאוזר, צעיר יהודי משכונת צווארון כחול בניו יורק של שנות ה-50. הוא עובד בחנות נעליים וחולם להיות שחקן הפינג-פונג - או "טניס השולחן"? נדמה לי שהאנושות עדיין חלוקה בשאלה הזו - הגדול מכולם. הוא יהיר, הוא מדבר יותר מדי, הוא נכלולי באופיו וסוג של נוכל לפרנסתו; בהינתן שהספורט והנעליים הם לא בדיוק מכרות זהב, מאוזר משלים הכנסה בקומבינות עם חבר, נהג מונית בשם וולי (טיילר דה קריאייטור. או טיילר אוקונמה? נראה לי שגם בשאלה הזו אין הכרעה ברורה).

החלום על הצלחה ספורטיבית בענף שבקושי קיים בשלב הזה של ההיסטוריה מביא את מאוזר לחפש ספונסר בדמותו של איל הון (קווין אולירי) שהוא גם בעלה של כוכבת הוליוודית (גווינת' פאלטרו). ובעוד שסביב הציר העלילתי הזה צצות הסתבכויות מכל סוג אפשרי, מערכת היחסים היותר מורכבת של מאוזר היא בכלל עם צעירה בשם רייצ'ל (אודסה א'זיון), שכנה שהיא חברת ילדות, מושא תשוקה, אישה נשואה ובשלב מסוים גם אישה בהיריון - בדיוק הנקודה שבה התקציר הזה חייב להסתיים משיקולי ספוילרות.

150 הדקות של "מרטי סופרים" נחלקות לשלושה שלישים לא שווים באורכם ושונים מאוד באיכותם: הראשון הוא סיפורו של מאוזר כספורטאי/נוכל, השני עוסק ביחסים שלו עם רייצ'ל ועם הזוג הנוצץ, ובשלישי מתחברים החוטים לכדי סדרת בחירות שהגיבור חייב לקבל עקב כל מה שקרה עד כה. והנה דבר מוזר, דבר שאני לא זוכר מתי נתקלתי בו באופן מובהק כל כך: השליש הראשון והאחרון - ההתחלה והסוף של הסרט, קיצר - פשוט אדירים. ובעוד שהאמצע נוטה ממילא להיות אזור החולשה של רוב התסריטים, כאן הפער הוא פשוט לא סביר. "מרטי סופרים" מתחיל כיצירה סופר-מהודקת, ואז מתפזר לאלף כיוונים ולגמרי הולך לאיבוד. אומנם בסוף הוא נשזר בחזרה סביב המרכז שלו, אבל בחוויית הצפייה שלי זה היה מאוחר מדי. כבר נזרקתי החוצה.

כשהוא טוב, "מרטי סופרים" הוא סיפורו של אנטי-גיבור כמו בימים הטובים, בקולנוע של שנות ה-60 וה-70, כשהייצוג הגברי על המסך היה מלא בדמויות כמו זו של מאוזר - מחוספסות, שנויות במחלוקת, לא תמיד סימפטיות ובטח לא בטעם וניל. לא פלא ששאלאמה קיבל תפקיד כזה במסגרת שיתוף פעולה עם ספדי, שבשנים האחרונות יצר עם אחיו בני שני סרטים מדוברים מאוד על אנטי-גיבורים מובהקים מאוד: "גוד טיים" המוצלח עם רוברט פטינסון כפושע קטן, ו"יהלום לא מלוטש" האדיר עם אדם סנדלר כמאכער יהודי ברובע היהלומים של ניו יורק.

ספדי, שיצר את "מרטי סופרים" ללא אחיו, אמר בראיונות שמקורות ההשראה שלו הם שני הסרטים שבהם גילם פול ניומן את שחקן הביליארד/קומבינטור אדי פלסון - הסרט מ-1961 שנושא את שמו ו"צבע הכסף" של מרטין סקורסזה מ-1986. אומנם "מרטי סופרים" מבוסס באופן רופף על חייו של שחקן הפינג-פונג מרטי רייזמן, אבל קולנועית הוא לגמרי המשך טבעי לסרטים על פלסון ולאנטי-גיבורים הקודמים של ספדי - וכאמור גם סטייה מוחלטת ומבורכת מהפילמוגרפיה הצחה של שאלאמה עד כה. בעיניי זה תפקיד חייו, ובפער, כי סוף סוף הוא מרשה לעצמו להיות קצת מטונף (לרבות פיזית. הדמות שלו נראית מצחינה, מילולית, ובמקרה שלו זה נאמר כמחמאה גדולה).

דסטין הופמן ב"קאובוי של חצות", רוברט דה נירו ב"נהג מונית", ג'ק ניקולסון ב"קן הקוקייה" - התפקידים הכי גדולים של השחקנים הכי גדולים נולדו בשנות ה-60 וה-70, עידן האנטי-גיבור בקולנוע האמריקאי. "מרטי סופרים" הוא בול סרט ותפקיד מהסוג שהופמן היה מקבל לפני 50 שנה, ואני מעריץ את שאלאמה על הבחירה ללכת למקום הזה, שמרוחק ליטרלי גלקסיות מהחנבץ שהוא מגלם בסרטי "חולית". רק מה, זה לא משנה את העובדה שכמכלול, "מרטי סופרים" הוא סרט פגום לאללה. הוא ארוך מדי בחצי שעה לפחות, והכרס שגדלה לו באמצע הופכת את הצפייה למתסכלת ולפרקים מתישה ממש. לסרט הזה יש ממילא סגנון מופרע-קשב, וכשהוא לא מהודק סביב עלייתו של הגיבור אלא נזרק לתת-עלילות - ואז עוד נתקע על הקשר הלא-נורא-מעניין עם רייצ'ל - זה נעשה טו מאץ'.

גם לאונרדו דיקפריו עשה השנה את מה שלטעמי הוא תפקיד חייו - ב"קרב רודף קרב" של פול תומאס אנדרסון, שהוא (שוב לטעמי) סרט הרבה-הרבה יותר שלם והופעה עוד יותר מרשימה מזו של שאלאמה כדסטין הופמן מודרני. אז בשביל הכסף שלי, האוסקר צריך ללכת לוותיק מבין השניים. סוכנויות ההימורים אינן משתפות איתי פעולה, אבל בכל מקרה, הגענו לשורה התחתונה: "מרטי סופרים" הוא סרט ראוי לצפייה והצדקה קיומית לתופעת טימותי שאלאמה. לא פחות, אבל גם לא יותר.