25 שנים אחרי, "מהיר ועצבני" עדיין נראה כמו הימור
לרגל מחצית היובל לעלייתו, "מהיר ועצבני" מופץ מחדש בבתי הקולנוע. הוא כבר לא מהיר, המיסוך הדיגיטלי בו הורס את החוויה, והסרט הזה בכלל לא היה קורה היום - אבל לא מופרך לקנות כרטיס רק כדי לראות את וין דיזל שוב כובש את המסך
פורסם: | עודכן:
"מהיר ועצבני" כבר בן 25 - איך הזמן רץ כשמזדקנים - ולרגל מחצית היובל הוחלט להפיץ אותו מחדש בבתי הקולנוע, כולל בישראל. הפצה קולנועית מחודשת היא כבוד ששמור בדרך כלל לקלאסיקות שבקלאסיקות וללהיטים שבלהיטים, אבל השאלה המעניינת בעיניי היא לא אם זה מגיע ל"מהיר ועצבני", אלא מה עשו לו השנים. השבוע צפיתי בו מחדש, וחזרתי עם תפזורת של תשובות.
- איזה כישרון מבוזבז הוא וין דיזל. זה רק הסרט הראשון במה שהפכה להיות אחת מהסדרות המצליחות בתולדות הקולנוע, הקונספט והראש עדיין מתגבשים, אבל דיזל כבר אדיר. הבמאי רוב כהן ליהק אותו לתפקיד של דומיניק טורטו שנה אחרי ש"פיץ' בלאק" ו"חדר לחץ" בכיכובו משכו לא מעט תשומת לב חיובית, אבל דיזל עוד לא היה כאן על תקן הכוכב הגדול שהתחייבותו לסרט מאפשרת לו לקרות; הוא היה יותר הימור, פנים חדשות ומבטיחות, וכמה שהוא קיים. כריזמה, הומור, עוצמה, חוכמת רחוב - דיזל נתן ב"מהיר ועצבני" הופעה מכוננת של סופרסטאר.
אבל הוא מעולם לא קיים את ההבטחה. לא באמת. ככוכב אקשן המשיך דיזל להסתובב סביב אותם אזורים, סרטי "מהיר ועצבני" ו"XXX"; כשחקן אופי הוא נתן רק הופעה אחת שהראתה כמה פוטנציאל יש לו, ב"משפטו של ג'קי די" הנהדר של סידני לומט מ-2006. לדיזל יש נתונים פיזיים ונוכחות אידיאליים לעידן גיבורי העל, והעובדה שהוא הותיר בו חותם רק כקולו של גרוט מ"שומרי הגלקסיה" די מסכמת את הפספוס שהוא, שחקן שהיה לו הכל כדי להיות כוכב-על רבגוני, סוג של יורש לברוס וויליס נניח.
אומרים שקשה לעבוד עם דיזל, בתולדות "מהיר ועצבני" זכור הסכסוך שלו עם דוויין ג'ונסון, והוליווד מעולם לא סלחה לו על "רידיק: המסע מתחיל" - סרט ההמשך הכושל והיקר מאוד של "פיץ' בלאק". אז סיבות יש, אבל זה לא משנה: מי שהתחיל את הקריירה שלו עם תפקיד משנה מקסים ב"להציל את טוראי ראיין" ותפקיד קול בלתי נשכח ב"ענק הברזל" מוכר כיום בעיקר כעץ מדבר, ועוד עם לקסיקון שמוגבל לשתי מילים. ואולי דווקא בגלל זה, השנים עשו רק טוב להופעה של דיזל ב"מהיר ועצבני". לא מופרך לקנות כרטיס רק כדי לראות אותו שוב כובש את המסך.
- כימיה לא דוהה. פול ווקר מעולם לא היה שחקן גדול, אבל החיבור שלו עם דיזל הוא הלב הרגשי של "מהיר ועצבני". משהו בחיבור בין השוטר הסמוי לנהג-פושע פשוט עובד, וזה לא מה שהתסריט נותן כמו מה שהשחקנים האלה עושים עם זה. הדיאלוגים אפילו קצת צ'יזיים, אבל אתה מאמין שאתה רואה חברות בהתהוות, וזה לא מעט בתוך סרט שנקודת המכירה שלו לצופים היא בכלל "הבאנו מלא מכוניות".
מותו של ווקר בתאונת דרכים ב-2013 - בעיצומם של צילומי "מהיר ועצבני 7", שהושלם בעזרת אחיו והרבה עבודת מחשב - גדע קריירה שבדיוק הגיעה לנקודה קריטית. ווקר היה בן 40, הגיל שבו רוב כוכבי האקשן מתחילים לחשוב מה הלאה. כמה חבל שעל זה כבר לא נקבל תשובה. - התערבות דיגיטלית יכולה להיות פושעת. "מהיר ועצבני" נחשב בזמן אמת לחלק מהמסורת המפוארת של מרדף המכוניות ההוליוודי, זה שבו נהגים חסרי פחד עושים דברים חסרי היגיון מול המצלמות. אבל בסרט הזה - הידעתם? - הופקו קרוב ל-150 שוטים עם אפקטים ממוחשבים, וכמו שתמיד קורה לדברים האלה, הם הזדקנו רע מאוד. בחלק מהסצנות הם בקושי נוכחים, אבל באחרות - למשל במרוץ הראשון והאחרון, נקודות שברור למה הן קריטיות - המיסוך הדיגיטלי הורס את החוויה. בטח אחרי השנים האחרונות, שבהן טום קרוז וכיו"ב צדיקים החזירו אל האקשן את המסורת של אשכרה לעשות את הדברים, והפכו את האפקט הממוחשב למוקצה מחמת מיאוס בז'אנר הספציפי הזה.
- הסרט הזה לא היה קורה היום. "מהיר ועצבני" נולד בעיתון, ספציפית בכתבה על סצנת מרוצי רחוב לא-חוקיים של מכוניות יפניות בארה"ב. רוב כהן קרא אותה, נסע למרוץ רחוב אמיתי בלוס אנג'לס, ראה את הסצנה מקרוב ושכנע את אולפני יוניברסל שיש כאן סרט. הוא קיבל 38 מיליון דולר - תקציב בינוני במונחים של השנים ההן - ותאריך יציאה קיצי, בסוף יוני. שום דבר מזה לא היה קורה בהוליווד של היום.
הוליווד של היום מתבססת על הצלחות מסחריות קודמות - רצוי של עצמה, אפשרי בעולמות הספרות או הטלוויזיה - ובטח לא על כתבות בעיתונים. והיא לא מוציאה בשיא הקיץ סרטים עם תקציב בינוני וכוכבים שאולי יהיו גדולים פעם; היא מוציאה סרטים בתקציבי ענק עם כוכבים שגדולים היום. "מהיר ועצבני", בקיצור, לא היה קורה ביוניברסל של 2026. - בסוף רואים את השנים. דבר אחד בולט מאוד: "מהיר ועצבני" כבר לא מהיר. במונחים של היום הוא בקצב ביניים, עם פיתוח עלילה שבא באינטרוולים עם האקשן ולא תוך כדי, מה שמשאיר הרבה זמן ותשומת לב לדיאלוגים - שכאמור נוטים לצ'יזיות, אז מה עשינו בזה.
בכל הנוגע לנשים, יש לנו כאן שתי שחקניות דומיננטיות - מישל רודריגז וג'ורדנה ברוסטר - אבל אפס דמויות. אנחנו לא באמת מכירים אותן, רק רואים אותן, וזה צורם אקסטרה כשנתקלים בזה אחרי שנים של קולנוע הוליוודי שעשה הכל כדי לבנות גיבורות אקשן משמעותיות.
"מהיר ועצבני" מעולם לא היה סיפור מקורי במיוחד - תכלס זה "נקודת פריצה" עם שוטר שתול במקום סוכן FBI שתול, שמתאהב באנשים ובסצנה של מכוניות משופרות במקום בסצנה ובאנשים עם גלשנים. אחרי 25 שנה הוא נראה כאמור די מלאכותי ודי איטי, שיקוף די נאמן של ציון ה-6.8 שלו ב-IMDb. אבל, וזה אבל משמעותי, יש בסרט הזה סוג של קסם שלא הלך לאיבוד. זה כל מה שצוין לעיל, ואני חושב שזה בעיקר כי הוא לא נורא *מוצר*. לא נורא *סרט קיץ הוליוודי*. בטח לא *השקענו 200 מיליון דולר וכדי להחזיר את ההשקעה אנחנו נפנה למכנה המשותף המעפן ביותר*. זה סרט שהיה הימור, והוא בהחלט נראה כזה - קצת פרוע, קצת מפוקשש, קצת אידיוטי, אבל כל הזמן כיפי. על כמה סרטי קיץ הוליוודיים אפשר להגיד את זה היום?
מצאתם טעות לשון?