ראובן, מוסכניק ירושלמי וגרוטאה בזכות עצמו (דבל'ה גליקמן), מקבל הודעה על מותה של גרושתו. בבית הקברות הוא פוגש לראשונה זה שנים את בנו גדי, בעל צרכים מיוחדים, שמותה של אמו הותיר אותו חסר בית (נבו קמחי). בעידוד/סחטנות רגשית של העובדת הסוציאלית אילנה (אוולין הגואל), ראובן מסכים לארח את גדי בדירה המג'ויפת שלו עד שיימצא לו מקום בהוסטל מתאים.

לסיפור שזאת נקודת המוצא שלו יכול להיות מנעד טונאלי כמעט אינסופי, החל בדרמה היפר-ריאליסטית שעושה חשק למות מהסוג שהקולנוע הרומני מתמחה בו, עבור בטלנובלה וכלה בקומדיה רגישה מהסוג שמבקרי קולנוע מכנים "אנושית". "שרוכים" של ינקול גולדווסר מתייצב ממש מראשיתו על משהו באמצע, או ליתר דיוק תופר את הקצוות: זאת מלודרמה קומית.

יש לי סימפטיה גדולה להכלאה הנדירה הזאת, או שמא לא כל כך נדירה: רק בשנתיים האחרונות ראינו כאן את "געגוע" של שבי גביזון ואת "שבוע ויום" של אסף פולונסקי מסתובבים על קו התפר של השחוק והדמע ומייצרים חוויה רגשית מיוחדת במינה. כמו שתי היצירות הללו, גם סרטו של גולדווסר אינו חף מפגמים, אבל בניגוד לשניים הנ"ל שהביאו אותי רק אל סף דמעות, "שרוכים" לקח אותי אל מעבר לסף בשתי סצנות שונות מאוד באופיין. על אותו משקל, ובפירוש מאותה הסיבה, הוא גם הצחיק אותי בקול רם איפה שגביזון ופולונסקי הסתפקו בלמתוח לי חיוך.

צפיתי ב"שרוכים" בפרמיירה החגיגית שלו בנוכחות גולדווסר, שהגדיר את הסרט כיצירה האישית הראשונה שלו. כתובית הפתיחה היא ציטוט של בנו אורי, ששימש השראה הן לתסריט מאת חיים מרין והן לעיצוב הדמות של גדי; זה לכאורה לא מובן מאליו שאדם יעשה סרט כה קוטבי מבחינה רגשית דווקא כשהוא כל כך קרוב אצל עצמו, אבל האמת היא שזה לגמרי מסתדר עם האופי של גולדווסר כבמאי. בגיל 67 יש מאחוריו קומדיות כמו "מתחת לאף" ו"מקס ומוריס", מלודרמות כמו "אבא גנוב" ודרמות משפחתיות כמו "מעבר לים"; אם יש דבר שמאחד את הפילמוגרפיה הכאילו לא אחידה הזאת, זה היענות לדיבר הקלאסי של צ'רלס דיקנס: גרום להם לצחוק, גרום להם לבכות.

בפרשנות ספורט אוהבים לדבר על "מאמנים של שחקנים"; בהשאלה, גולדווסר הוא במאי של קהל. אפילו ביצירה הכל כך אישית הזאת ניכר שהוא רואה את הסרט דרך פריזמה של צופה, לא שוכח לרגע שבסופו של דבר הוא מספק בידור. יש משהו כמעט מסוכן בשילוב של הגישה הזאת עם הקוטביות הרגשית של "שרוכים", אבל זה פשוט עובד. גורם לצחוק, גורם לבכות, לפעמים במהלך אותה סצנה.

אגב סיכונים, קמחי מפלרטט כאן עם הטריטוריה שהוגדרה אתם-זוכרים-איך ב"רעם טרופי", ויוצא מזה לא רק בשלום אלא גם עם דמות בלתי נשכחת; אבל מי שהסרט הזה צריך להיות רשום על שמו בטאבו זה חד משמעית גליקמן, שנותן את ההופעה הקולנועית הטובה ביותר שאני זוכר ממנו ואחת המרשימות שראיתי השנה, בכל שפה. האיש ניחן בדיוק בטווח הדרוש לקטע הטריקי הזה של מלודרמה קומית, וגולדווסר הוציא ממנו את המיטב בשני הקצוות - למעט במקומות שבהם הסרט כולו נותן עוד טיפה גז איפה שהיה רצוי ללחוץ קצת על הברקס.

אם יש ל"שרוכים" חולשה בולטת אחת, זאת בדיוק הנטייה הזאת ללחוץ. לא לעתים קרובות מדי, אבל בהחלט חזק מדי, ודווקא ברגעים שהאנדרסטייטמנט יפה להם. חולשה אחרת - שלא ברור אם מקורה בתסריט של מרין או בעריכה של איתמר גולדווסר, בנו של ינקול - היא קו עלילה משני שעוסק במלצרית שגדי מתאהב בה (אושרת אינגדשט). הסרט איכשהו נוטש את סיפור-הצד הזה, שלפחות בשליש הראשון של העלילה נראה מסקרן ומשמעותי, וגם מוציא מראובן את האמירה הגסה ביותר שלו כשהוא מנסה להוריד את גדי מהפנטזיות עליה בטענה ש"היא שחורה". כלומר, לא רק קו עלילה ננטש כאן אלא גם צד שלם באישיות של הדמות המרתקת ביותר בסרט.

אמרתי גס, וברגעים הפחות טובים של "שרוכים" הוא אכן כזה - גס במובן של ההפך ממעודן. אבל זה בטל בשישים, בטל כבר בשלושים, מול ההצלחה של גולדווסר להצחיק ככה ולהבכיא ככה. לסחוף ככה.

הנה משהו שאני מאמין בו בכל לבי: אם יש באמנות שאיפה נאצלת, זה בדיוק זה. לבדר. לרגש. להזיז משהו אצל הקהל, בניגוד ללשבות אותו באולם עד שתסיים את הפיס שלך בנוגע לרוח האדם או כיו"ב פרטנזיות אמנותיות. גולדווסר בא ככה ל"שרוכים", וראו זה קטע - על הדרך הוא מצליח להשחיל אמירה כל כך מדויקת על אנושיות שהלוואי על לא מעט במאים שאמנותם אמנותם. כשמביאים בחשבון את כל זה, באמת שאין מה להתקטנן עם "שרוכים" על השניים-שלושה מקרים שהולכים לו הבלמים.