גבר שמגלה באמצע החיים שיש לו ילד שהוא לא ידע על קיומו - זה רגע מחולל ומכונן של המון דברים שכבר ראינו, מאחרון הסיטקומים ועד הגרסה המוקצנת של "סטארבאק" הצרפתי (והרימייק האמריקאי שלו, "הטעות הגדולה"), על תורם הזרע שנופלים עליו 500 ילדי פתע. אבל גבר שמגלה שהוא לעולם לא יכיר את הילד שהוא בכלל לא ידע שיש לו - זה לא רק המשפט הכי מבלבל שכתבתי השנה אלא גם טריטוריה תסריטאית לא ממופה. 

הגילוי הבלתי אפשרי הזה הוא נקודת המוצא של "געגוע", הסרט שמחזיר אל הקולנוע את הבמאי-תסריטאי שבי גביזון ("שורו", "חולה אהבה בשיכון ג'", "האסונות של נינה") לאחר כעשור של עשייה טלוויזיונית. אריאל בלוך (שי אביבי) מתיישב למפגש מחזור של אחד על אחת עם האקסית שלו רונית (אסי לוי), ובום - לפני 20 שנה נולד לנו ילד משותף, וטראח - אם אתה רוצה לפגוש אותו אז אי אפשר.

אני דוחה את חשיפת הנסיבות המדויקות של הטראח למרות שהן מתבהרות כבר בסצנת בפתיחה, מפני שה-FYI הכפול הזה הוא רגע וירטואוזי של משחק וכתיבה וחבל לי לקלקל. רק שאין שום דרך לדבר על "געגוע" בלי להיכנס לזה, אז למען טהרני הספוילרים אאמלק כבר עכשיו שזה סרט מצוין, שלם גדול בהרבה מסך החסרונות שלו. אתם עדיין כאן? אז הנה העניין.

ביקורת סרט,
אמ;לק: השלם גדול מסך חלקיו | צילום: none, יחסי ציבור

העניין הוא שהילד מת. הכי סתם, בתאונת דרכים בעכו, העיר שבה העביר את 20 שנות חייו הגדועים. ועוד עניין הוא שאריאל לא רצה ילדים, התנגד לקונספט באדיקות פנאטית שסיבותיה יובהרו היטב במורד העלילה, כך שהוא אפילו לא יכול לכעוס על ההסתרה של רונית (מה גם שהוא הבעלים התל אביבי של מפעל מצליח והיא הבעלים העכואית של כלום ושום דבר, אז בכלל).

לא, כעס הוא לא מה ששולח את אריאל לבית הקברות בעכו, ואחר כך להיכרות עם המורה לצרפתית של בנו המנוח (נטע ריסקין, שמיטיבה לצלוח תפקיד כפוי טובה) ולמפגש עם מי שהייתה החברה שלו (אלה ארמוני). אבל מה שנראה בתחילה כמו סקרנות בסיסית גדל לכדי התמודדות עצובה-מצחיקה, חמוצה כמו פספוס ומתוקה כמו אהבה של אבא.

ביקורת סרט,
צולחת לחלוטין תפקיד כפוי טובה | צילום: none, יחסי ציבור

"געגוע" חזר עם שני פרסים מפסטיבל הקולנוע ירושלים: התסריט הטוב ביותר ופרס חביב הקהל. מפתיע כמה זה הולם את הסרט הזה, שהתסריט שלו פשוט נפלא ושהאופי שלו הוא של קראוד פליזר - במובן החיובי ביותר של הביטוי. למרות שהתמה העיקרית כאן היא הפספוס, זאת לא מלודרמה שמוציאה לך את החשק לחיות; להפך, זה סרט מהסוג שהאמריקאים מכנים Life-affirming. הוא מקדש את החיים, לא את האבדן. בכלל, נדמה לי שגביזון מביט ב-50 הגוונים של האבל בעיקר בהשתאות, והלך הרוח הזה מייצר דרמה מעולה בשליש הראשון וקומדיה מעולה בשליש השני. לראיה, דמעתי בראשון ו-LOLתי בשני.

הישורת האחרונה של "געגוע" די מאזנת את החמוץ-מתוק, ואולי דווקא בגלל זה היא קצת פחות אפקטיבית, כאילו השחוק-דמע הזה עובד יותר טוב בנפרד מאשר בערבוביה. אבל זה בשוליים, עניין שמתחיל ונגמר במונחים של מנעד רגשות; עלילתית הסרט עובד ודופק וסוחף עד השנייה האחרונה. ואם כבר סופרלטיבים, אז אסי לוי פשוט מושלמת ואלה ארמוני גונבת כל שנייה שהיא מופיעה בה ושי אביבי מתעלה בכמה סצנות למקומות דרמטיים שמעולם לא ראיתי אותו מעפיל אליהם. זה מרשים במיוחד לאור העובדה שרק לפני שנה הוא גילם אב שאיבד את בנו ב"שבוע ויום" הנהדר; האיש ניחן בריינג' שמאפשר לו להפריד לחלוטין בין שתי ההופעות האלה, הקודמת עם הסהרוריות שלה והנוכחית עם האינטנסיביות המוזרה והמהוססת בהפוך-על-הפוך שלה.

ביקורת סרט,
הוא מעפיל לפסגות דרמטיות חדשות, היא גונבת כל שנייה שהיא מופיעה בה | צילום: none, יחסי ציבור

אגב הססנות, מעת לעת נראה שאביבי מתמכר למאפיינים הפיזיים של הדמות - בעיקר מין גמגום כמעט קבוע שמקדים כל משפט של אריאל - ונדמה שלגביזון חסרה החדות לזהות את זה ולהגיד לו "תוריד". מה שנכון לבימוי השחקנים נכון גם לשאר האספקטים של עבודת הבמאי: אולי אלה תוצאות הגלות מרצון של גביזון אל המסך הקטן, אבל גם בימוי המצלמה ובימוי העריכה לא עומדים בסטנדרט של התסריט. נכון שהכתיבה של  גביזון מעמידה רף גבוה מאוד, וממילא לא מדובר באיזה כשל גורף, אבל יש משהו מתסכל בסרט שבו הלוק והקצב מוקפדים משמעותית פחות מהדיאלוגים. זה בולט במיוחד בשני רגעים שבהם יוצא "געגוע" מהקומפורט זון שלו, אחד סצנת חלום והשני התפרצות אלימה: "געגוע" נשען ברגעים האלה לא על הניצוצות של הדיאלוג אלא על עשייה קולנועית נטו, וניכרת בהם ירידת מדרגה בכל הנוגע לגימור.

טוב, די: "געגוע" הוא דרמה קומית כתובה להפליא ומשוחקת לעילא על אב שאיבד את בנו פעמיים. אני לא מוכן לבזבז יותר מהזמן שלי או שלכם בביצ'ינג על זה שהוא לא מושלם.

ביקורת סרט,
בואו לא נבזבז יותר זמן על זה: לכו לראות | צילום: none, יחסי ציבור

החמישייה הקמרלינג

דייוויד צוקר בישראל! בטח שזה מצדיק סימן קריאה! חושבים אחרת? אתם כנראה צעירים! ולמען האמת צעירים די מעצבנים אותי מאז שמלאו לי 40! אני חושב שזה טבעי!

אין, מי שגדל באייטיז חייב לחייך: צוקר הוא במאי, תסריטאי ומפיק ההוליוודי שהרכיב עם אחיו ג'רי צוקר (לימים הבמאי של "רוח רפאים") והצלע השלישית ג'ים אברהמס את צוות "צוקר-אברהמס" או "ZAZ", החבר'ה שכתבו-ביימו-הפיקו רצף של קומדיות באמת-באמת קלאסיות – "סרט מטוגן", "טיסה נעימה" ו"סודי ביותר". צוקר כבר ביים לבדו את "האקדח מת מצחוק", שאחריו התפצלו דרכיהם של השלושה (אגב, צוקר עובד בימים אלה על הסרט "האקדח מת מצחוק 444 ורבע: נורדברג עשה את זה!").

צוקר מבקר השבוע בארץ ויהיה שותף להקרנות של סרטיו ולמפגשים עם קהל בהנחיית הבמאי והתסריטאי אלון גור אריה ("המוסד הסגור", "מבצע ביצה"). אם אתם בעניין, תוכלו לתפוס אותו במקומות ובמועדים הבאים:

סינמטק הרצליה, יום א' (10.9) ב-18:30, "האקדח מת מצחוק". סינמטק תל אביב, שבת (9.9) ב-13:00, "סודי ביותר"; ג' (12.9) ב-21:00, "טיסה נעימה!". סינמטק ירושלים, ה' (14.9), ב-20:30, "טיסה נעימה".

וכעת, זה.

 mako תרבות בפייסבוק