הכישלון הקופתי "כריסטי" לא מעיד על סידני סוויני
אמריקה אוהבת את סוויני, ובטח גם מכירה את הסיפור המשוגע של המתאגרפת כריסטי מרטין - אבל הקהל לא בדיוק נהר לקופות. למה? אולי בגלל העריכה, אולי בגלל הניסיון להידמות ל"רוקי", וסרט שמתחיל מגניב הופך למלודרמה מהסוג העבש ביותר
איזה יופי של חצי סרט הוא "כריסטי", סיפורה האמיתי של המתאגרפת כריסטי מרטין, מי שהייתה הכוכבת הראשונה של איגרוף הנשים בארה"ב ובעולם. סידני סוויני, שחקנית שכבר הפסקתי להתפעל מכמה שהיא מצוינת מרוב שהיא מצוינת, פשוט סוחפת בתפקיד הנערה הלסבית שנולדה באיזה חור בווירג'יניה ובתחילת שנות ה-90 המציאה את עצמה בזירה - כשהיא נאלצת (בגלל משפחתה, בגלל המאמן שלה, בגלל התקופה) לא רק להישאר בארון אלא ממש לחיות כסטרייטית. אלא שלמרבה הצער, לסרט הזה יש גם חצי שני.
אם "כריסטי" לא היה כישלון קופתי מוחץ - ועם הכנסות של 1.9 מיליון דולר מול תקציב של 15 מיליון הוא מוחץ כאגרוף הברזל של צה"ל - הייתי מנחש שהבעיה שלי איתו היא שלא שמעתי על כריסטי מרטין. ובגלל שלא שמעתי, ואני מסרב לקרוא על סרטים לפני הצפייה, מה שקורה במחצית השנייה שלו תפס אותי כל כך לא מוכן שהסרט כולו נגמר לי. אבל כאמור, זה כישלון מוחץ. גם באמריקה, שיודעת היטב מי זאת מרטין ומאוד אוהבת את סוויני.
את הפתיחה החלשה בקופות אפשר היה לייחס אולי לרווייה מסוימת מסרטי העצמה נשית, לענף הספורט השולי או לשיווק לא מוצלח, אבל הסרט לא רק פתח חלש אלא ממש נכחד קופתית, וזה כבר אומר שהמעטים שצפו בו לא ממש הפצירו בחבריהם (או בקוראיהם, תראו את הציונים כאן למעלה) לקנות כרטיס. ואתם יודעים מה, יופי. זה עונש הולם ליצירה שמתחילה מגניב - מגניב כמעט כמו "אני, טוניה", אגב סרטים על נשים בענפי ספורט איזוטריים - ופתאום הופכת למלודרמה מהסוג העבש ביותר.
הבמאי האוסטרלי דיוויד מישוד (כמה אהבתי את סרט הביכורים שעשה במולדתו, "ממלכת החיות" מ-2010) נמצא בבירור באלמנט שלו כש"כריסטי" הוא סרט ספורט, מן "רוקי" נשי שבו הגיבורה מגיעה משומקום לעמדת כוכבות. מישוד מסתדר יפה גם עם הדואליות שמרטין נאלצת לקיים כאדם שחייו מצד אחד נעשים פומביים, ומצד שני הם שקריים במובן מהותי כל כך. חלק מזה הוא טיפול מוצלח במערכת היחסים של מרטין עם ליסה הולוויין (קייטי או'בריאן), יריבה שלה ולסבית מוצהרת; מה שקורה ביניהן הוא הלב האמיתי של הסרט, אלא שהלב הזה מקבל מעט מאוד דקות מסך לפעום בהן. במקומו אנחנו מקבלים עוד ועוד מהדמות שמישוד פשוט לא יודע מה לעשות איתה: ג'יימס מרטין (בן פוסטר), מי שהיה המאמן של מרטין, הפך לבעלה והעניק לה את שמו (היא נולדה כריסטי סולטרס).
מי שמכיר את הסיפור האמיתי יודע מן הסתם מה קרה בין המרטינים. מי שלא, ומעוניין להימנע מספוילרים, יכול להמשיך לקרוא ללא חשש את המשפט הבא: הזוגיות הזאת, שחולשת על המחצית השנייה של "כריסטי", התחילה רע ונמשכה זוועה. הפרטים הם משהו שסרט בהחלט יכול לעבוד איתו, אבל יש כאן חטא קדמון שלא מאפשר לזה לקרות: כאמור, מישוד נותן לו תחילה חצי סרט ספורט. הוא לא מפתח בשום אופן את הדמות שמגלם פוסטר או מעמיק את התובנה שלנו על היחסים בין המאמן-בעל למתאגרפת-רעייה; כל מה שאנחנו יודעים זה שהוא שולט בה ושהיא מקבלת את השליטה הזאת עד לנקודה מסוימת. כשזה עובר אותה, הגנריות בלתי נמנעת - כי מה שיש לנו כאן זה פלקט של זוגיות רעילה, לא סיפור ספציפי על שני אנשים ספציפיים שלמדנו להכיר. בטח לא משהו שאפשר להתחבר אליו, להיסחף איתו רגשית, כשהעניינים יוצאים משליטה (זה מתבטא גם בהופעה די מביכה של פוסטר, אבל מה לעשות ששחקן יכול לעבוד רק עם מה שהתסריט נותן).
בסופו של דבר אני חושב שהבעיה הכי גדולה של "כריסטי" היא בעריכת הסיפור. מישוד נסחף עם סרט ספורט שכולו העצמה נשית, אבל מה שקרה עם ולכריסטי מרטין היה הרבה יותר מורכב מזה; אם הסרט עליה היה מציג את המורכבות הזו מתחילתו במקום להתחזות ל"רוקי", היה כאן משהו ששווה לראות. אבל הוא לא, אז אין.