הטעות של "מילה שלי" מגיעה כבר בסצנת הפתיחה

"מילה שלי" מתחיל בשנת 2019. אנחנו רואים את הגיבור, ג'ון דייווידסון, כאדם בגיר שהמלכה אליזבת עומדת להעניק לו את אות ההוקרה המלכותי MBE, והוא - שמאובחן עם תסמונת טורט - דופק קללה ברגע האמת, מה שמתקבל בהבנה ובחיוכים. כעבור דקה אנחנו ב-1983, ודייווידסון הוא ילד שעדיין לא סובל מהתסמונת, אבל הנה כבר מתחילים טיקים ראשונים.

מעניין עד כמה הפלאש-פורוורד בפתיחה משפיע על סרטו של קירק ג'ונס. בהתחלה הסרט מרוויח מזה: ראשית, הידיעה שמדובר בגיבור עם טורט טוענת את הפרק שעוסק בילדותו במתח של "מתי זה יתפרץ". שנית, סצנת הפתיחה משרה על הצופים מידה של "יהיה בסדר", כי הרי לא משנה עם אילו קשיים יתמודד דייווידסון, בסוף יהיה לו דייט עם המלכה. למי שלא מכיר את הסיפור האמיתי שהסרט מבוסס עליו, זה מונע מ"מילה שלי" להפוך לחוויית צפייה קשה מדי, מדכאת מדי. ומי שמכיר - או ראה את הסרט הדוקומנטרי על דייווידסון, "ג'ון לא משוגע" - ממילא יודע שמחכה כאן סוג של סוף טוב, אז לכאורה אין נפגעים ממהלך העריכה הזה. ועדיין, בסיכומה של צפייה, הפתיחה גם מזיקה ל"מילה שלי". זה סרט עם תקרת זכוכית רגשית, ובעיניי היסודות שלה טמונים באותו "יהיה בסדר".

העלילה מתקדמת יד ביד עם כרוניקת החיים של דייווידסון. כילד למשפחה ממעמד הפועלים הוא גדל בסביבה שאין לה מושג ממה הוא סובל וגם אין לה סבלנות להבין, אבל כאיש צעיר הוא מתחיל למצוא את דרכו. בקשיים, ברגעי משבר ושבירה, אבל בכל זאת. וכל עוד הוא נאבק, הסרט עובד. אבל החל בנקודה מסוימת - ונאמנה למציאות, חשוב לומר - הוא נעשה שגריר של המחלה, האיש שמלמד את ארצו על התסמונת שלו. וכאן הסרט מתחיל להיענש על סצנת הפתיחה, כי אם הגיבור שלנו גם מצא את ייעודו וגם נמצא בדרכו לכבוד מלכותי, אז הסיפור בהגדרה לא מעניין יותר. זה לא הופך את "מילה שלי" לסרט רע - רחוק מזה - אבל זה כן מכתיב גרף הזדהות שמתחיל גבוה ונגמר נמוך, עם אפקט רגשי בהתאמה.

רוברט אראמאיו ("משחקי הכס", "שר הטבעות: טבעות הכוח") עושה עבודה מצוינת בתפקיד הראשי, אבל מי שבאמת הרשימה אותי היא מקסין פיק בתפקיד דוטי, אמא של חבר ואחות במקצועה, שכמעט במקרה הופכת לנוכחות המשמעותית ביותר בחייו של דייווידסון. במסירות שלה כלפיו יש משהו שבקלות יכול להידרדר למנת יתר של סוכר, אבל פיק מצליחה לשכנע שהיא לא קדושה אלא פשוט מישהי שהבינה שהיא יכולה לעזור למישהו ועשתה את זה. במחלקת הבימוי, ג'ונס ("להעיר את נד","החתונה היוונית שלי 2") לא מעניק לסרט שום ערך מוסף ברמת העשייה הקולנועית; מצד שני, הוא לא מעיק עליו עם יומרות אומנתיות. אלא שגם זה משרת את "מילה שלי" רק עד נקודה מסוימת, ולקראת הסוף פועל נגדו.

על רקע כותרות הסיום אנחנו רואים את דייווידסון האמיתי בכמה מרגעי המפתח בחייו, וקוראים עליו, על פועלו ועל הסטטוס הנוכחי של הטיפול בטורט. כמו הסרט כולו, זה נעשה בחן וברגישות; בכלל, היצירה הזאת לא נופלת לרגע למלכודות הקלאסיות של ייפיוף המציאות או להפך, אובר-מלודרמטיזציה שלה. אבל בישורת האחרונה של של סרט שידענו מלכתחילה שייגמר טוב, ושחלקו האחרון מוקדש לתפקיד החינוכי שלקח על עצמו הגיבור ולכל המסרים הנכונים מצד היוצרים, קשה להשתחרר מהתחושה שבסופו של דבר ראינו מין סרט טלוויזיה. מרגש בתחילתו, מצחיק לעתים קרובות - ההומור הוא חד-משמעית האספקט הכי כובש כאן - ועדיין, מין סרט טלוויזיה על כל המשתמע מכך.

אם כבר מדברים, אז ב-2004 נעשה באנגליה סרט הטלוויזיה Dirty Filthy Love, שהגיבור שלו (מייקל שין) מאובחן באמצע החיים עם טורט ו-OCD. ובין שתי היצירות האלה, דווקא זו שאשכרה הופקה לטלוויזיה היא המוצלחת והמעניינת יותר. זה ההבדל בין יצירה שמעניקה לצופים רשת ביטחון רגשית, ויצירה שמוכנה לטלטל לך את הצורה.