"דיגר" הוא אחד התפקידים הגדולים של טום קרוז

"דיגר" מגיע לבתי הקולנוע כשהוא מלווה בבקשה של יוצריו ומפיציו להימנע מפרסום ספוילרים. וזה קטע, כי בערך חצי שעה מתחילתה של הקומדיה האפוקליפטית בכיכוב טום קרוז מגיע פיתול עלילה שומט לסת - אבל האם חלים עליו דיני ספוילר, או שלגיטימי להזכיר את הטוויסט הזה כי מה, כולה חצי שעה? אני בוחר בפרשנות מבית שמאי, ולא רק בגלל אותה בקשה מפורשת, אלא כי האמת היא שלהיכנס ל"דיגר" ולדעת מראש איך הוא מתהפך פתאום זה לקלקל את חוויית הצפייה, שזאת בול ההגדרה של ספוילר. הנה, אם כן, ביקורת לא-מקלקלת על הסרט הראשון מאז 2017 שבו טום קרוז משחק דמות שלא ראינו אותו מגלם בעבר (לא קרה מאז "תוצרת אמריקה". תבדקו אותי).

קרוז הוא דיגר ווקר, איל נפט שהאסדות שלו קודחות באזור גרינלנד וגורמות שם לאסון סביבתי שמאיים על עתידה של אירופה, ואולי של האנושות כולה. זה משבר כל כך משמעותי שנשיא ארה"ב (ג'ון גודמן) מתערב ישירות בניהולו, וברגע שזה קורה, "דיגר" הופך ל"דוקטור סטריינג'לאב", רק עם איום של אסון אקולוגי במקום שואה גרעינית. הוויכוחים בין אנשי השררה סביב השולחן העגול, האבסורד שיוצר השילוב של פאניקה, אגו ושיכרון כוח, אפילו זוויות הצילום - הכל נראה כמו גרסה צבעונית של הקלאסיקה השחורה-לבנה מאת סטנלי קובריק.

אלחנדרו גונסלס איניאריטו ("בירדמן", "האיש שנולד מחדש") הוא וירטואוז בכל הנוגע לשפה הקולנועית. לא במקרה הוא יצר קומדיה אפוקליפטית שמהדהדת שוב ושוב את הקומדיה האפוקליפטית הגדולה מכולן; אין בכלל ספק שהוא עשה את זה במודע ובמכוון, וכשהסרט מתהפך אחרי כחצי שעה, נעשה ברור גם שלסגנון השאול הזה יש הצדקה שהיא מעבר לאיזו מחווה. בכלל, מאותה נקודה והלאה נכנסים לתוך "דיגר" אלמנטים שאין להם דבר וחצי דבר עם "סטריינג'לאב", אבל הסרט כן ממשיך להיות סאטירה על האופן שבו ההון-שלטון האמריקאי חורץ גורלות בעולם כולו - ובעיניי זאת גם המכשלה הכי גדולה שלו, כי וואלה איניאריטו, זה לירות חצים סאטיריים לעבר המטרה הכי משומשת בעולם. אם היו מצוירות עליה דמויות פוליטיות אמיתיות, אז אוקיי, משומש עם שיניים. אבל לא, "דיגר" מתרחש בעולם מדומיין, וגם לא בהווה אלא בעתיד הקרוב. אף אחד, קיצר, לא יכול להגיד שזה על ממשל טראמפ.

"עוד לא נראה דבר כזה על המסך": טום קרוז בריאיון ל-mako

זוכרים את קומדיית האפוקליפסה הרעה "אל תסתכלו למעלה"? אז זאת רק דוגמה אחת, טרייה יחסית, להגחכה סאטירית של מוקדי הכוח באמריקה תחת איום של קץ האנושות. "דיגר" לא אומר בהקשר הזה שום דבר מעניין או חדש, עד לנקודה שבה הוא כן. זאת בסך הכל סצנה אחת בסרט של 128 דקות, אבל בעיניי זה גם רגע מפתח, כי איניאריטו - בקולו של קרוז - מעז לטעון בו שהמנוע האמיתי לקידוחי הנפט חסרי המצפון האקולוגי אינו ההון או השלטון, אלא האדם ברחוב שרוצה את הנפט שלו ולא מעניין אותו כלום. ברגע הזה הופך "דיגר" לסאטירה עם וואחד שיניים, וגם עם אומץ של ממש, כי פתאום הוא יורה את החצים שלו עלינו, הצופים. וזה חזק. וזה מעניין. ואז זה מתמוסס לגמרי.

תראו, זה בסופו של דבר העניין עם "דיגר": מדובר בסרט אולטרה-עמוס ויזואלית ורעיונית. יש בו עבודה ממש עוצרת נשימה של עמנואל לובצקי, אחד מגדולי הצלמים שעובדים היום ("כוח משיכה", "הילדים של מחר", שני הסרטים של איניאריטו שהוזכרו לעיל ועוד ועוד); יש בו עיצוב אומנותי נפלא של דניס גאסנר (בין השאר "חולית" ו"המופע של טרומן", שאגב, איכשהו רוחו מורגשת כאן); ובעוד שלא כל השחקנים במיטבם - גודמן בעיניי הוא החוליה החלשה, עם שורות שנצעקות ונצרחות בניסיון כושל לתצחק אותן - טום קרוז עושה כאן את אחד התפקידים הגדולים שלו. עם איפור כבד, חליפת השמנה ונוכחות אגרסיבית שמזכירה את זו של לס גרוסמן, דמות המפיק שלו ב"רעם טרופי" (הוא ואיניאריטו אפילו דיברו עליה כסוג של מקור השראה), קרוז לא יוצר כאן סתם קריקטורה: הוא בונה דמות רב-רובדית (או בעצם שתי דמויות, ובעניין הזה מוטב לא לפרט) שצריכה להעניק לו לפחות מועמדות לאוסקר. אלא שכל הטוב הזה, כל העומס וכל זיקוקי הדינור הקולנועיים, הם בעיניי גורד שחקים שנבנה על יסודות מטים לנפול.

לסצנה שהזכרתי יש בכל זאת המשכיות מסוימת, ממש בסיום, שמהדהד בקול ענות חלושה את ה"אני מאשים" כלפינו (כלפי הקהל, הייתי אומר, כי זה ממש מכוון ליושבים באולם). אבל זה עטוף בכל כך הרבה עניינים אחרים, מסתתר מתחת לכל כך הרבה שכבות - חלקן מוצלחות, אחרות פשוט מיותרות - שבסיכומו של דבר זה סרט שנוגע בגדוּלה, אבל נבהל מעצמו.

כן, זה סרט מצחיק. אולי לא כל הזמן, אבל בפירוש לפרקים, גם אם ביניהם הוא מתאמץ להצחיק בקטע מעצבן. והוא יפהפה לכל אורכו. והוא שולח אותך הביתה - או לפחות שלח אותי ואת אשתי - עם המון דברים לדבר עליהם. אבל השיוך האתני האמיתי של "דיגר", הלב האמיתי שלו, אינו ביושבו כקומדיית מד"ב או כסרט אפוקליפסה, אלא כסאטירה. זה היסוד שעליו בנה איניאריטו את העולם הבאמת-מפואר הזה, והיסוד הזה מעפן. וזה שבקומה ה-33 של גורד השחקים הזה יש מקום שבו היוצר תופס ביצים, רק כדי להימלט מזה אחר כך בסדרה שלמה של התפתחויות מיותרות - זה רק ממחיש את הפער בין הסרט האמיץ שהבמאי המקסיקני מחביא כאן לבין זה שהוא אשכרה מראה לנו.

את כל האמור לעיל אני חייב גם לסייג, כי בהחלט ייתכן שאיניאריטו אמר לעצמו, "די לחכימא". כלומר, אולי כל החצים הדוקטור-סטריינג'לאביים שלו הם רק מסך עשן שמטרתו להסוות את המטרה האמיתית של הסאטירה, לגרום לנו לראות אותה בין השורות. אבל אם ככה, אז יוצא שהרוב המוחלט של הסרט הוא בדיוק זה: עשן. ומה עשינו בזה?

"דיגר" יותר מראוי לצפייה, יותר מראוי לדיון, וגם עשוי לעילא. הוא פשוט הרבה פחות גדול מהיומרה שלו, הרבה פחות מסעיר מהצלופן שהוא עטוף בו - ובמובן הזה הוא אח תאום ל"האיש שנולד מחדש", עוד סרט שהעטיפה שלו גדולה בכמה וכמה מספרים על הערך התזונתי האמיתי שלו. אני מקווה שזה, כפוף לכל הדברים שאי אפשר לספר, יוצר שורה תחתונה מספיק ברורה.