"שיר מריר מתוק" הוא לא סרט - הוא ערך בוויקיפדיה
הסרט החדש בכיכובם של יו ג'קמן וקייט הדסון עוקב אחר Lightning and Thunder - הרכב מחווה לניל דיימונד, שהיה פופולרי בשנות ה-80 וה-90. הרעיון מקסים, אך התוצאה עקרה רגשית, שטחית וסתמית. גם הדסון, שבבירור ניסתה לפזול לאוסקר עם תפקיד "בוגר", מצליחה לכל היותר לא להביך את עצמה
יש משהו מקסים למדי בסרט על הרכב קאברים מצליח, שהוא מעצם הגדרתו מן ראש לשועלים. ברור, אף מוזיקאי לא חלם בתור ילד לבצע שירים של מישהו אחר, אבל להתפרנס ממוזיקה זה עדיין לחיות לפחות איזשהו חלום. בפלוס-מינוס שליש הראשון שלו, "שיר מריר מתוק" (Song Sung Blue) הולך בכל הכוח על הקו הזה: הנה זמר כושל ואלכוהוליסט בגמילה (יו ג'קמן) שפוגש זמרת (קייט הדסון), מתאהב בה ומקים איתה את ההרכב Lightning and Thunder, שכולו קודש לביצועי ניל דיימונד. אף אחד מהם לא תכנן ככה את חייו, אבל פתאום הם מוצאים מישהו ומשהו לרוץ איתו. בשלב הזה של הסרט, הבעיה העיקרית שלו היא התחושה שהבמאי קרייג ברואר לוחץ חזק מדי על דוושת הפיל-גוד-מובי; רק מאוחר יותר מתברר שזה דווקא החלק היותר מוצלח ביצירה הפגומה הזו.
"שיר מריר מתוק" מבוסס על סרט דוקומנטרי באותו שם, שמגולל את סיפורם של Lightning and Thunder האמיתיים, מייק וקלייר סרדינה. לא צפיתי בדוקו המדובר, אבל בסרטו של ברואר יש תחושה מובהקת של מחויבות לסיפור האמיתי והמלא: איך השניים האלה הכירו, איך נראו חייהם לפני שהתאחדו, מה היה סוד ההצלחה שלהם - והם אכן היו מאוד פופולריים, בעיקר באזור שיקגו, בשנות ה-80 וה-90 - וגם איך העניין כולו הסתיים. זה כאילו מתבקש, אפילו מכבד, אבל האמת היא שזאת בדיוק הבעיה של "שיר מריר מתוק": זה לא סרט, זה ערך בוויקיפדיה.
השאלה מאיפה מתחילים לספר את הסיפור היא קריטית בכל סרט. לדוגמה שתמיד צריכה לעמוד לעיניהם של יוצרים, אם לא כשהשראה אז כרפרנס, ג'ורג' לוקאס קנה את עולמו - את עולמנו, תכלס - כשבחר לספר את "מלחמת הכוכבים" מהאמצע, בלי לתת שום רקע על היקום שבו מתרחשת הסאגה. פשוט היינו פתאום ב"גלקסיה רחוקה רחוקה", וזהו. "שיר מריר מתוק" מצדו מתחיל בהתחלה, ממשיך לאמצע ונגמר בסוף - ומה לעשות שכשמדובר במציאות, המבנה הזה לאו דווקא משרת את היצירה. במקרה הזה הוא חד-משמעית מזיק לה, כי במקום שברואר יגרום לי להתאהב בגיבורים שלו, הוא הקפיץ אותי מהר מהר מתחנת חיים אחת לאחרת בבחינת "וגם זה קרה להם". זה כמובן תקף ככרוניקה, אבל זה לגמרי עקר רגשית, כי הסרט רק מסמן עוד נ"צ. הוא לא מתעכב על שום דבר, מתקדם רק לאורך ולרגע לא לעומק. לכן הוא במיטבו דווקא בהתחלה, כשהוא רק סיפור חמוד על חיבור בין שניים באמצע החיים.
בלי ספוילרים חלילה, מייק וקלייר סרדינה התמודדו כל אחד עם השדים שלו, אלא שהם מוצגים כאן בשטחיות גנרית על גבול הפושעת. לכל אחד מהם היו גם ילדים משלו, והאיחוד ביניהם היה גם איחוד שלהם, אלא שגם זה מוצג בסרט מתוך אותה מחויבות מסרסרת לסמן וי על כל פרט ביוגרפי, והתוצאה היא גלריה לחלוטין בלתי זכירה של דמויות צאצאים - וגם הופעות פושרות-מינוס של שני השחקנים הראשיים. זה בעיקר ניכר אצל הדסון, שבבירור עשתה כאן תפקיד "בוגר" עם פזילה לאוסקר, אבל תכלס מצליחה לכל היותר לא להביך את עצמה. כמו הסרט כולו, גם היא סתמית.
קרייג ברואר עשה לפני 20 שנה בדיוק את Hustle & Flow הנהדר (הוקרן בישראל פה ושם תחת השם האומלל "מלחמות הראפ"), ומאז הבליח לטובה ("קוראים לי דולמייט") ולרעה (הרימייק של "פוטלוס", "מגלה את אמריקה 2"); ב"שיר מריר מתוק" הוא פספס הזדמנות להתעלות כי התסריט שהוא עצמו כתב לא יוצר שום עוגן רגשי בסיפור ש - כאמור - דווקא יש בו משהו מקסים כנקודת מוצא. זה לא סרט רע במיוחד, אבל אין גם שום סיבה מיוחדת לצפות בו, ומהבמאי של סרט-על-מוזיקאים כמו Hustle & Flow - יודעים מה, אני מרשה לעצמי לצאת פולני ולהיאנח שממנו ציפיתי ליותר.