אין יותר מדי אמת בטלוויזיה, אנחנו כבר יודעים. זה מובן מאליו בריאליטי: הכל ערוך, ההפקה מתערבת, למשתתף אין שליטה בדמות שתיבנה לו, באופן שבו הוא יוצג על המסך ובאיך שניחשף לאופיו והתנהגותו. הוא יכול להיות הגיבור, הוא יוכל להיות הנבל. זה לא תלוי בו או במה שבאמת קרה. אבל מה עם דוקו? וכוכבי הלכת שמקיפים אותו, כמו דוקו-ריאליטי או טרו קריים?

כאן רובנו כבר נוטים להאמין, או לפחות להאמין קצת יותר. אולי זאת נאיביות, אבל דוקו אמור להיות אמיתי. יש שלל מוסכמות ז'אנר שמטרתן לחזק את האמון הזה: ראשים מדברים, למשל, אלו אנשים שהיו שם ושמספרים מה קרה. גזרי עיתון שמופיעים על המסך. קטעי ארכיון מצולמים. כולם שם כדי לחזק את הידיעה שמה שמספרים לנו התרחש בעולם. אחרי הכל, זו המטרה בצפייה בדוקו. כאילו, זה וההתפלשות בעליונותנו וטעמנו האיכותי לעומת הזולת. אם תוציאו מדוקו את האמת, מה נשאר?

שערוריית "מחוז ירושלים" שנחשפה השבוע, מעלה מחדש את התהייה הזאת. "מחוז ירושלים" הוא דוקו ריאליטי שמשודר בכאן ועוקב אחרי פעילותם של שוטרים במחוז ירושלים. היא מוערכת ונצפית - לפי ויקיפדיה היו קרוב למליון צפיות בכל פרק ביוטיוב, אך מאז הסדרה הוסרה מהרשת. היא הייתה אמורה להיות סוג של "פאודה" אבל באמיתי, עד שהתברר שיש אפשרות שהיא גם מתוסרטת בערך כמו "פאודה". הגילוי עלה עם הפרק האחרון בעונה, שבו נמצא רובה בבית משפחת סלימן בעיסאוויה. לפני מספר ימים חשף ניר חסון ב"הארץ" שהרובה הושתל שם לצורך הצילומים. עכשיו, לא מדובר בסתם עזרי דרמה חסרי משמעות, אלא בפשיטה משטרתית על בית משפחה שנערכה באישון לילה ושבמסגרתה העירו את הילדים, הקטנה בת שש, וריכזו אותם בסלון בזמן ששוטרים עם כלבים פושטים על ביתם. דבר לא תואם איתם מראש, לא הפשיטה ולא הנשק שהושתל במרתפם. ואמנם פרצופיהם טושטשו, אבל לדברי אבי המשפחה כולם מזהים אותו בשכונה, שמו נפגע, משפחתו נפגעה, מאיימים על חייו. ובשביל מה? בשביל סצנת חיפוש ומציאת נשק.

אם סתם היו משקרים פה לצופים ומשדרים סרטון תדמית למשטרת ישראל במסווה של דוקו - מילא. אבל מדובר פה פחות או יותר בהפללה, נוצר נזק - סאמר סלימן ומשפחתו הם קרבנות האירוע הזה. היום עלתה ידיעה נוספת לפיה הסדרה הציגה תפיסת סמים במעצר, למרות שהתברר שלא נמצא כלום והסמים הוכנסו פנימה בעריכה. ואי אפשר שלא לתהות - באיזו קלות שתלה המשטרה ראיות רק בשביל הסדרה? ומה זה אומר על עבודתה הרגילה, נטולת המצלמות? סצנה נוספת מהסדרה שעלתה לכותרות, יחסית, היא מעצר של חרדי בשכונת מאה שערים, כשברקע נשמעות קריאות "נאצים" ו"תסתלקו מכאן". חיים גולדברג, צלם באתר "כיכר השבת", טוען שהוא היה שם, שהקריאות האלו הושתלו בעריכה ולא התרחשו במציאות, ולמעשה לא נכח שם איש מלבדו.

מתוך
אילנה ראדה, מתוך "צל של אמת"

בינתיים הסדרה, כאמור, הוסרה מהרשת וכל הנושאים האלו - בין אם מדובר במניפולציות של המשטרה או של ההפקה - נבדקים ונחקרים. הסדרה השאירה אחריה טעם רע, כי צופיה עקבו אחריה בתחושה שהם צופים בחלק מהעולם שזר להם, שהם לומדים, שהם מתוודעים, ואז התברר שעשו עליהם סיבוב. היו יכולים לראות כבר "פאודה", יותר מתגמל. 

והאמת, שלא מפתיע לגלות שהתנהלות המשטרה בעייתית. המשטרה היא אחד מהגופים שאנחנו כבר לא סומכים עליהם, שאיבדנו בהם אמון. חוסר האמון הזה לא חדש וממנו, למעשה, נולד ז'אנר דוקו שלם – הטרו קריים. טרו קריים החל בזירת הפודקאסטים ועבר לטלוויזיה, הוא לקח פשעים מהעבר, בעיקר מקרי רצח, שלא פוענחו או שפוענחו באופן חובבני, וניסה להתחקות אחריהם ולגלות את האמת בעצמו. ההנחה היא שהמשטרה ובתי המשפט הם גופים שמונעים משיקולים ואינטרסים שאינם האמת (לסגור תיקים, להביא להרשעות) ולכן אין מי שיגן על האנשים השקופים - אלו שמורשעים בפשעים שלא ביצעו – מלבד הטלוויזיה. העיתונאים ויוצרי הטלוויזיה הם הגיבורים האמיתיים שמגנים על האמת ועל הצדק.

 זה עבד עם "הג'ינקס", סדרה שבמסגרתה האשם שחמק מפשעו ממש הודה במעשה, וגם עם שמעון קופר ועמרי אסנהיים ב"עובדה". אבל מרבית סרטי וסדרות הטרו קריים לא באמת מגיעים לפתרון סופי ומוצק של הפשע. כיום, כשאנחנו באים לראות טרו קריים, אנחנו כבר לא מצפים שנגלה בסוף את פתרון התעלומה, אבל שנדע יותר על הפרשה ובאופן כמה שיותר מעניין.

הנציגות הבולטת של הטרו קריים בישראל היא "צל של אמת". סדרה מעולה, המלצתי עליה כאן בהתלהבות ובחום והיא עדיין צפיית חובה בעיני. אבל גם אותה, בדיעבד, צריך לקחת בעירבון מוגבל. הפרק האחרון, שחשף את קיומה של חשודה ברצח תאיר ראדה, היה עשייה טלוויזיונית מרהיבה, אבל כזאת שדי גמרה את החשודה שחשפו בפנינו: א.ק, בחורה שמתמודדת עם בעיות נפשיות, שלא הוסתרה מספיק בסדרה ופרטיה נחשפו די מהר, ושהיא ככל הנראה גם חפה מפשע. היא הוצגה, באופן משכנע ועמוק וללא שום פקפוק, כרוצחת. והאמת שהסדרה הייתה מספיק מתוחכמת על מנת לרמוז לנו על זה מראש: מי שצפה בפרק הראשון היה משוכנע שזדורוב אשם, מי שצפה בפרק השני היה משוכנע שהוא חף מפשע. הסדרה עצמה אמרה לנו - תראו כמה מניפולציות אפשר לעשות, תראו איך אפשר לגרום לכם להאמין במה שבא לנו, תראו איך אפשר להציג את האמת באופן כל כך חלקי ובעייתי, אבל גם כל כך משכנע.

אנחנו, הצופים, פנינו אל יוצרי הדוקו כמפלט מחוסר האמון ברשויות, אבל מתברר שגם הם לא אומרים את האמת. גם במקרה של "צל של אמת" וגם במקרה של "מחוז ירושלים", נשארנו עם תחושה חמוצה. על המשטרה אי אפשר לסמוך כי היא רק רוצה הרשעה ומאסר וראיות, אבל גם לא על יוצרי הדוקו, כי הם רוצים סיפור טוב. כך או כך - האמת לא מעניינת איש. כמו שאומר משה ניסימפור, הכוכב הויראלי של הרגע ושל אשקלון: זה חרטא, אבל זה מרתק.

וצריך לומר גם שמעבר לאמת - הרי אנחנו אנשים בוגרים מכדי להאמין שאי פעם נדע אותה - דוקו הוא גם ז'אנר שנחשב למוסרי, נכון וצודק. בניגוד לריאליטי, שמראש משווק כבידור, כזה שיש יטענו שגם פוגע במשתתפיו ובצופיו, דוקו הוא ז'אנר שיש עליו אחריות מוסרית. שגם אם הוא משתמש ב"אילוסטרציות" וגם אם האמת היא רק בגדר שאיפה, הוא מספיק אחראי כדי לשמור על המעורבים בו ושמטרתו היא להגן על החלש. אז לא. גם כאן הכל מכור. יסלחו לנו גבוהי המצח וחובבי הסוגה, אבל ממה שנגלה לנו השבוע, יש כאן את אותה מידת מוסר ואמת כבאחרון זבלוני הריאליטי. ואם זה המצב, תסלחו לנו אם נפרוש קצת הצידה ונצפה במה שמתחשק לנו באמת - "פרדייז הוטל 2019". עונה מעולה שבה, אל חשש, איש לא מתיימר לאמת.