"עלי ג'י: אני מי?" מוכיח שסשה ברון כהן כבר לא חד כמו פעם

בעשור האחרון, הפעילות הקולנועית של סשה ברון כהן לא הייתה מרשימה במיוחד. "גרימסבי", "בוראט 2" ולקינוח "ליידיז פירסט", הקומדיה הנקטלת של נטפליקס. בין לבין, הקומיקאי היהודי-בריטי הופיע בטלוויזיה ב"מי זו אמריקה?" ובתפקיד אלי כהן בסדרה "אלי", וגם שיחק ב"משפט השבעה משיקגו" בתפקיד שזיכה אותו במועמדות לאוסקר. ובכל זאת, ככוכב קומי, תמיד מציקה התחושה שהוא עדיין מתקשה לצאת מהצל של הדמויות שיצר. בקיצור, סשה ברון כהן הוא קומיקאי מוכשר לאללה, אבל כזה שלא ממצה את הפוטנציאל שלו בצורה מעצבנת.

ואת הריאיון של סשה ברון כהן ל-mako כבר קראתם?

אחרי שהחזיר את העיתונאי הקזחי המשופם למסכים, ובעתיד בדוק יארגן קאמבק לברונו, ברון כהן מגייס שוב את אחד האלטר אגואים שלו לתדלוק נוסף של הקריירה. 24 שנה עברו מאז הסרט העלילתי "עלי ג'י: הסרט", שהתבסס על הדמות מ"המופע של עלי ג'י", תוכנית הטלוויזיה שהולידה דמויות נוספות בארסנל של כהן. והדמויות של כהן הן לגמרי הברכה שלו, אבל אחרי הצפייה בסרט החדש "עלי ג'י: אני מי?", מתברר שהן גם הקללה שלו.

אחרי 24 שנה, עם ראסטות מטופשות אבל עם אותו מבטא מסונתז, עלי ג'י עדיין בוכה על ביטול תוכנית האירוח שלו ב-HBO. הוא לא מסתדר בשום עבודה והעו"ש לוחץ. המחסור בקאש מתגבר כשעלי בדרך להפוך לאבא. בהפתעה גמורה הוא מקבל את ההודעה המיוחלת מהרשת האמריקאית: הצעה כספית גבוהה לעונה שלישית. הבעיה היא שההודעה הזו היא מ-2004. עלי לא שם לב וטס לארה"ב במחשבה שהוא חוזר למסכים. הוא מגלה שלא, אבל מוצא דרכים אחרות להפוך לכוכב. במקביל, הוא מותקף ומקונסל ברשת בטענה שהוא מנכס את התרבות האפרו-אמריקאית. וכאן בדיוק סשה ברון כהן מכניס לתמונה את כישרון ההסוואה שלו כדי להראות כמה האמריקאים הם אידיוטים.

כהרגלו בקודש, ברון כהן מתזז בין ז'אנרים, וקופץ מעלילתי למוקומנטרי, כשרוב המצולמים בו (לפי כהן) לא מודעים לכך שהם חלק מגאג אחד גדול ומתמשך. ברון כהן לוקח את הלך הרוח התרבותי והפוליטי העכשווי ומשתמש ביכולות הקומיות שלו כדי לפרוש את הביקורת שלו על כולם בערך: על פרוגרסיביים, שמרנים, גזענים ועוד מיני דביליים שימושיים. הוא מפנה אצבע מגחכת אל כל מה שפאקד אפ ומטורלל ואפילו מחזיר את ערן מורד, איש המוסד הישראלי כדי לבסס את הטענות שלו.

יש כאן מתיחות מופרכות, בדיחות בטעם רע ויצירי AI מחרידים בסצנה הכי טובה בסרט, שכוללת את היטלר מראפרפ בכישרון מטורף. בקיצור, ברון כהן עושה את מה שהוא עושה הכי טוב. הבעיה היא שזה לא באמת מספיק כדי להחזיק סרט שלם בן 90 דקות.

הגאגים הטובים באמת טובים, ויש כאן רגעים ממש מצחיקים. אבל יש בו גם לא מעט רגעים שמעלים תהיות כמו מי צריך את הסרט הזה דווקא עכשיו, ומי באמת קהל היעד של שלו? ספוילר: מעריצי "עלי ג'י: הסרט" עלולים להתאכזב. הכוכב שלהם הזדקן קצת, מרגיש אפילו לא מעודכן, ונדמה שכהן, כמו עלי ג'י בעצמו, קצת מאחר למסיבה עם הביקורת הזו.

הסאטירות הקודמות של כהן היו חדות. "ברונו" היה מטומטם וקולע, ו"בוראט" היה פשוט גאוני, ויש מצב שאחריו כל בן אדם עם שפם וריח גוף חריף הכניס את האמריקאים ללחץ. אבל החצים הסאטיריים של ברון כהן מרגישים קצת שחוקים ב-2026, בואכה 2027. לא חדים כמו פעם, לא קולעים. די חוזרים על עצמם. אה, יש גזענים באמריקה? זה חדש!

לעלי ג'י יש השפעה תרבותית אדירה, ומילים כמו "פונאני" ו"בויאקשה!" עדיין מהדהדות במרתפי הזיכרונות של מילניאלים מסוימים. אבל זו בדיוק הבעיה של ברון כהן. הדמויות שלו, שהוא בעצמו יצר, הן גם עקב האכילס שלו. גם כשהוא מקבל תפקידים אחרים, נדמה שהן נשארו גדולות ממנו. וככוכב קומי, הוא עדיין מתקשה להשתחרר מהן.

"עלי ג'י: אני מי?" מעלה תהייה קצת פלספנית: האם עלי ג'י עושה שירות לסשה ברון כהן או להפך? מי צריך את מי בעצם? עד שהשאלה הזו תיפתר, הנה סיכומון. זה סרט מצחיק לפרקים קצרים, שלא מועיל ולא מזיק במיוחד, אבל כזה שאף אחד לא היה חושב לעשות אלמלא גל הנוסטלגיה השוצף והקוצף של השנים האחרונות. או אם הקריירה של ברון כהן הייתה באמת גדולה יותר. בויאקאשה!