"ליידיז פירסט" של נטפליקס הוא קומדיה מחורבנת. בהתחייבות

כסיפור על שוביניסט חסר תקנה שחוטף מכה בראש ומתעורר בעולם הפוך מגדרית - נשים מנהלות, גברים מוחפצים - "ליידיז פירסט" (Ladies First) הוא חלק ממסורת קולנועית עתיקת יומין. אחרי שלל קומדיות חילוף והיפוך כמו "ביג" ו"פתאום 30", "שישי הפוך" ו"להתחתן שנית", הסרט הזה הוא עוד פרק בסדרה "גיבור.ה צונחים לתוך מציאות חלופית שמלמדת אותם משהו על החיים ועל עצמם". אבל אפשר גם לראות ב"ליידיז פירסט" משהו עמוק יותר: טקסט קולנועי-מגדרי שתכלס משתמש בכלים של קומדיה ופנטזיה כדי להגיד משהו על גברים ונשים. והאמת, אני מתקשה להחליט באיזו משתי הדרכים הסרט הזה כושל יותר.

סשה ברון כהן הוא פרסומאי הולל, גבר של הרבה נשים ומעט מוסר. כשהוא כבר עומד לקדם את מנהלת הקריאייטיב שלו (רוזמונד פייק), זה לא בזכות הכישורים שלה אלא לצורכי נראות. אבל אז הוא יוצא לרגע מהמשרד, מתנגש חזיתית בעמוד תאורה, מתעלף - ופתאום מוצא את עצמו בנעליים שלה. כלומר לא שלה-שלה - זאת כבר העלילה של "יחי ההבדל הקטן", קומדיית החילוף מהניינטיז שבה ג'ימי סמיטס מוצא את עצמו בגוף של אלן ברקין - אבל "ליידיז פירסט" עושה דבר דומה מאוד, ומציג עולם שבו המיזאנדריה היא חזות הכל. כל הנשים גרועות כמו אחרוני השוביניסטים במציאות שממנה בא גיבורנו, ועכשיו הוא זה שנמדד רק על פי המראה שלו ומאבד כל מעמד בעבודה ובחברה.

הבעיה עם "ליידיז פירסט" כקומדיה היא שהסרט הזה לא מצחיק. כאילו, בכלל. 91 דקות בלי בדיחה טובה אחת, בלי רגע אחד שעושה שימוש קומי מגניב בסיטואציה, משומשת ככל שתהיה. זה כמובן עניין של כתיבה, אבל לא רק: הבמאית תיאה שרוק הוציאה מברון כהן הופעה מאופקת במובן השלילי של המילה, הופעה מאולפת. בזמנו התלוננו שסטיבן ספילברג ריסן את רובין וויליאמס ב"הוק", וזה אותו סיפור: קומיקאי פרוע עם ברקסים. זה כישלון בפני עצמו, ואליו מצטרף הכשל הלוגי של הסרט בעולמות המגדר.

אם הפרסומאי שלנו נוחת ביקום מקביל שבו הכל אותו דבר מלבד המגדר השולט, אז אין מנוס מלהסיק שלפי "ליידיז פירסט", במציאות כפי שהוא ואנחנו מכירים אותה אין לנשים שום מעמד בעבודה ובחברה וכיו"ב. במילים אחרות, זאת מציאות שבה הפמיניזם לא השיג דבר. מהבחינה הזאת - ומרבות אחרות, כולל העיסוק הארכאי בעולם הפרסום - הסרט כולו נראה כאילו נכתב באייטיז, שלא לומר בסיקסטיז (ותכלס הכל היה מסתדר הרבה יותר טוב אם הוא היה מתרחש במשרד פרסום בסיקסטיז, "מד מן" סטייל). זה כנראה לא מנותק מהעובדה ש"ליידיז פירסט" הוא רימייק של נטפליקס לסרט דובר הצרפתית של עצמה, "אינני אדם קל" מ-2018; הסרט ההוא נוצר בשיא הגל של MeToo, והיה בו משהו מוקצן ברוח התקופה. המקור הצרפתי היה גם שונה בהרבה מאוד מובנים, לרבות פתרונות עלילתיים, ויוצרות "ליידיז פירסט" - שרוק ושלוש התסריטאיות שלה - הרשו לעצמן להתרחק ממנו באופן די חופשי. אלא שהסרט שלהן גם נראה מיושן יותר, הרבה יותר, מהמקור בן ה-8.

כדי לדבר על הבעיה הכי גדולה באמירה של "ליידיז פירסט" על מגדר צריך לגלוש לספוילר. אז ראו הוזהרתם, והנה זה בא: בסוף חוזר גיבורנו למציאות שהוא הכיר - והעניין הוא שהיא לא משתנה בכלל. מה שמשתנה זו רק הנכונות שלו להכיר בכישורים של אותה מנהלת קריאייטיב, שבעולם המקביל הייתה כמובן הבוסית שלו וגם סוג של שותפתו האינטימית. זה כאילו שסרטה של שרוק אומר לגברים, אתם יכולים להמשיך לנהל בלעדית את העניינים. כל עוד תיתנו לנו ריספקט, אנחנו סבבה. ובמחשבה לאחור יוצא שהסיטואציה המגדרית בשני היקומים, ה"רגיל" וההפוך, בעצם תלויה אך ורק בדברים שעושים הגברים - כי (ואני מזכיר שאנחנו תחת אזהרת ספוילר!), החוקיות שהסרט קובע היא שברגע שגבר מגיע לעמדת שליטה ביקום ההפוך, הוא אוטומטית חוזר למציאות המקורית. אם יש כאן עוצמה או העצמת נשים, אני לא מזהה אותה.

תראו, ברור לי שהבמאית והתסריטאיות שלה מודעות יותר ממני להישגים של הפמיניזם. זאת בעיית כתיבה, לא בעיית תפיסה, והאמת היא ששרוק כבר עשתה פעם סרט שנראה על פניו פמיניסטי במסריו, ושלטעמי בהקשר הזה בא לברך ויצא מקלל: אני מדבר על "ללכת בדרכך" מ-2016 (שגם אותו, אגב, שנאתי עם ובלי קשר להיבטיו המגדריים).

תראו, האמת? יכול להיות שכגבר, ועוד בגיל דמותו של ברון כהן ב"ליידיז פירסט", אני פסול לעדות על מסרים פמיניסטיים ו/או היעדרם בסרטים. את האפשרות הזאת אני חייב לנדב. אבל זאת בכל מקרה קומדיה מחורבנת, על זה אני לגמרי מתחייב.