"עלי ג'י חותר לשלום, יש לו לב טוב. אני מקווה שנחזור לזה בעולם של שנאה ופילוג"

כמעט שלושה עשורים אחרי שהופיע לראשונה בדמותו של עלי ג'י, הבריטי חסר הטאקט שמאמץ סממנים מתרבות ההיפ הופ ומדבר במבטא ג'מייקני מאולץ, הקומיקאי והיוצר היהודי-בריטי סשה ברון כהן חוזר לדמות בסרט חדש: "עלי ג'י: אני מי?". הסרט יעלה בסוף השבוע לאקרנים ליומיים בלבד, לפני שיגיע לפריים וידאו.

בסרט המוקומנטרי החדש, עלי ג'י מנסה לשוב לימי התהילה שלו מתחילת שנות האלפיים. הוא סבור שיש בידיו חוזה לעונה נוספת של תוכניתו הישנה ברשת HBO, ולכן טס לארה"ב. אלא שבפועל, איש לא מחכה לו, ובוודאי שלא באקלים החברתי הטעון של ימינו. הניכוס התרבותי שאולי נתפס בעבר בחינניות ובהומור, כבר אינו מתקבל באותה סלחנות בעידן הפוליטיקלי קורקט. באמצעות דמותו של עלי ג'י, כהן מותח ביקורת על המציאות העכשווית, תוך קריצה לפערים ולעמדות הקיצוניות שרווחות כיום יותר מאי-פעם.

"ישנם כיום פילוגים חברתיים ותרבותיים, וקיימת פוליטיקת זהויות שגורמות לאנשים לרצות לבטל את עלי ג'י, מכיוון שהוא מעין 'דינוזאור' בעייתי שכזה. לכן הרגשתי שזה בדיוק הזמן המושלם להחזיר דמות שהייתה אמורה להישאר בשנות האלפיים", הסביר סשה ברון כהן בשיחה עם mako. הסרט יוקרן בבתי הקולנוע בסוף השבוע הקרוב בלבד, וההחלטה להגביל את ההקרנות נובעת, לדבריו, מהרצון להעניק למעריצים את חוויית הצפייה המשותפת. "ערכתי את הסרט במיוחד עבור אולם הקולנוע. יש בו מרווחים ארוכים ומוזרים של שקט, שנועדו לאפשר לקהל באולם לצחוק יחד. דייקתי את העריכה עד לרמה של שני פריימים, כדי לוודא שהצחוק דועך בדיוק ברגע שבו מתחילה הבדיחה הבאה".

"זוהי חוויה משותפת, ואני ממש ממליץ למי שצופה בסרט - בין אם בקולנוע ובין אם בסטרימינג - להיות בחברת אנשים נוספים. הזמינו כמה שיותר חברים, ואפילו יריבים פוליטיים, וייתכן שעד סוף הסרט תגלו מכנה משותף", הוסיף.

את עלי ג'י החל כהן לפתח באמצע שנות התשעים, עוד לפני שהפך לדמות מוכרת בציבור. ב-1998 הופיע לראשונה בתוכנית The 11 O'Clock Show, שבה גילם כתב צעיר וטיפש, ובמקביל החל לפתח את דמותו של בוראט עבור ה-BBC. "במהלך העבודה התחלתי לאלתר דמות בסגנון די-ג'יי, מתוך מחשבה אינסטינקטיבית שאם נציב את האידיוט הגדול ביותר בעולם לצד מומחה עולמי בתחום כלשהו, זה יצחיק", הוא מסביר. "בסביבות 1995 גילמתי גרסה מוקדמת של עלי ג'י. ניגשתי לגולשי סקייטבורד והם קנו את זה! הייתי בהלם. באותו רגע הבנתי שיש כאן סוג חדש של קומדיה, ואפילו ניסיתי לרשום אותה כסימן מסחרי ולהגן עליה בזכויות יוצרים - כמובן שלא הצלחתי. זה פשוט מדהים".

"לפני שהציבור הכיר אותי כסשה, הייתי עלי ג'י. במשך כשבע שנים לא התראיינתי לתקשורת ולאף אחד לא הייתה תמונה שלי. הכירו רק את עלי ג'י. אני מתרגש מאוד מכך שיש אנשים מדהימים שלוקחים את הז'אנר הזה קדימה". עם זאת, לא כל ההומור הזה עובר מבחינתו את הגבול באותה קלות. "יש סוג מסוים של קומדיה כזו שאני ממש לא אוהב - מתיחות. מצד שני, יש בה גם צד מרושע.

"באחת הסצנות, עלי ג'י אומר: 'אתם רוצים להגביר את השנאה, ואני רוצה להגביר את השלום'. זה מעניין להחזיר את הדמות מעידן שחלף. הוא דמות בעייתית, אבל מתחת לכל הטיפשות, הוא בעצם רוצה שאנשים יכבדו זה את זה - גם אם חלק מהביטויים שלו הם חסרי כבוד. הוא חותר לשלום ויש לו לב טוב. וזה משהו שאני מקווה שנחזור אליו בעולם של שנאה ופילוג ברשת. מעין 'אלימות למען מטרה טובה' אני מקווה שנחזור לחברה סובלנית, שיש בה כבוד הדדי".

אבל עם כל הדיבורים היפים על שלום, גם "עלי ג'י" נתקל בתנועת החרם. לקראת עליית הסרט החדש, ארגון בריטי בשם NewsCord הניע קמפיין שקרא לבתי קולנוע ברחבי העולם שלא להקרין אותו, וגייס פעילים לשליחת עשרות אלפי מיילים לרשתות הקולנוע. לפי דיווחים, הקמפיין טען כי דמותו של עלי ג'י היא קריקטורה גזענית, וכי ההומור שלה מנציח סטריאוטיפים פוגעניים כלפי תרבות שחורה וג'מייקנית.

לא מן הנמנע שמתחת לפני השטח מסתתר גם מוטיב אנטישמי, בפרט לנוכח העובדה שכהן, יהודי בעצמו, לא היסס בשנים האחרונות להתייצב לצד העם היהודי לנוכח השנאה המופנית כלפיו. בריאיון שפורסם אתמול ב"הוליווד ריפורטר" אמר: "ובכן, לא אמרתי דבר על ישראל. אני חושב שאנשים מוצגים ברשתות החברתיות כמי שהם לא, וזה בעייתי. אנחנו חיים בעולם שבו אנשים לא מצליחים להבחין בין עובדות לשקרים, וזה משהו שהקדשתי חלק ניכר מהשנים האחרונות בניסיון לתקן... אני לא מופתע שיהודים בולטים הופכים למטרה. ידעתי שזה יקרה. היקף ההתארגנות מפתיע, אבל זו מגמה של הצגת יהודים באופן מסוים ושל ניסיונות להשתיק אותם".

לא קיצוני, אבל טיפש באופן קיצוני

הביקורת על "עלי ג'י" החלה עוד עם ההכרזה על הפקתו, בין היתר מצד קומיקאים בריטים שחורים ומבקרים שטענו כי מדובר בקריקטורה מיושנת ופוגענית של הקהילה השחורה. כהן מצדו פרסם מאמר תגובה בגיליון החדש של מגזין "טיים", ובו הסביר כי לסרט יש משמעות עמוקה יותר וכי מדובר בסאטירה. "לכל אחת מהדמויות שלי יש מנגנון ייעודי שנועד לעודד אנשים להסיר את המגננות שלהם ולחשוף את אמונותיהם האמיתיות - על כל הדעות הקדומות שבהן", כתב.

"בוראט הוא עיתונאי אנטישמי, החושף שנאת יהודים, שנאת זרים, סקסיזם וגזענות יום-יומית. ערן מורד - דמות סטריאוטיפית של לוחם קומנדו ישראלי קשוח - חושף איסלאמופוביה, וכן את הדברים המגוחכים שאנשים מסוגלים לעשות כשהם נתונים לפחד לא רציונלי מהאחר. עלי ג'י פועל אחרת: הוא לא קיצוני, אלא פשוט טיפש באופן קיצוני. אך השאלות האבסורדיות שלו גורמות לאנשים בעלי כוח לזלזל בו ולהשיב לו ברצינות, ובכך לחשוף את ההטיות שלהם עצמם. מעבר לטירוף, השיטה זהה: להצחיק את הקהל כמה שיותר ובו-זמנית להציב מראה המשקפת דברים שלא תמיד נעים לראות, או להתריע מפני מגמות שאנו מעדיפים להסיט מהן את המבט".

אלא שהביקורת החברתית של כהן אינה מסתכמת בחשיפת דעות קדומות. יותר מקאמבק נוסטלגי לדמותו של עלי ג'י, הסרט ממשיך את הקו הסאטירי והפוליטי שליווה את יצירתו לאורך השנים, ובפרט בתוכניתו "מי זו אמריקה" מ-2018, שבה כיוון את חיציו בין היתר לממשל טראמפ ולתרבות הפוליטית האמריקאית. מאז, הוא סבור, הסכנות רק החריפו. "אנחנו נמצאים בנקודה מסוכנת מאוד בחברה, שבה קומץ מיליארדרים שולטים במידע שמופץ", אומר כהן בשיחה עם mako. "קהילות של בני אדם - ובמיוחד דמוקרטיות - נשענות על עובדות משותפות. וכיום אנחנו מתקרבים למצב של משטרים אוטוקרטיים המבוססים על שקרים משותפים".

והיה אפילו ריאיון עם טראמפ עוד הרבה לפני שנהיה לנשיא

כהן מתייחס גם לתפקידה של הבינה המלאכותית בהפצת מידע ובעיצוב האופן שבו הציבור תופס את המציאות, ומזהיר מפני הסכנה הטמונה בתיאוריות קונספירציה ובמנהיגים שמשקרים לציבור. "הקומדיה השחורה של סטאנלי קובריק, 'דוקטור סטריינג'לאב', השפיעה עליי. הסרט מזהיר מפני סוף העולם, וקיימת תחושה ניהיליסטית משהו בקרב חלקים נרחבים באוכלוסייה, לאן אנחנו הולכים?

"לפני יומיים, בריאיון אצל הווארד סטרן, הוא שאל אותי אם כבר לא מאוחר מדי. אף פעם לא מאוחר מדי. תמיד יש לנו בחירה. יש לנו המון הסחות דעת; אנחנו עסוקים בטלפונים שלנו, מרגישים שאיבדנו שליטה וזה מוביל אותנו לעתים קרובות לחפש שעיר לעזאזל או קבוצה לשנוא. אבל אנחנו יכולים לעצור. אנחנו יכולים לקדם שלום, לגלות ולתרגל כבוד הדדי. ואנחנו יכולים לשמר את החברה הליברלית והסובלנית הזו - ואני יודע שיש בה גם החרגות - שבה זכינו לגדול".

את הרעיון הזה מבקש כהן ליישם גם באמצעות דמותו של עלי ג'י, שלדבריו נועדה לחשוף דעות קדומות. "אחד מכותבי הסרט אמר ש'עלי ג'י אינו גזען - הוא כלי לחשיפת גזענים'. הדמות של אדם לבן המבצע ניכוס תרבותי לועגת לשני סוגי אנשים, שרובם לבנים. הראשון הוא מי שמבצעים ניכוס תרבותי, מאמצים וגונבים מחוות וביטויים מהאלילים שלהם. עלי ג'י הוא בחור מהפרברים, בן מעמד הביניים שמעריץ את טופאק שאקור - אדם שחי חיים נוצצים להפליא, מלאים בנשים ובנשק - ומאמץ את המחוות שלו. הוא רוצה להיות כמו בוג'ו בנטון מג'מייקה, מאזין למוזיקה הזאת וחושב לעצמו: 'החיים האלה הרבה יותר מעניינים מהחיים שלי'".

"לא ידענו בדיוק איך עלי ג'י יתקבל, ולכן יצרנו את הסוג השני: דמות נגדית של ד"ר נירה קין-נדג'וצ׳לו, 'המושיע הלבן', שמטיף לשחורים ממה הם באמת צריכים להיות מוטרדים, בהתנשאות מוחלטת. היה מעניין מאוד להציג את המציאות של אותם 'שומרי תרבות', שבטוחים שהם יודעים טוב יותר מה הקהילה השחורה צריכה". לדבריו, הדילמה המרכזית ביצירת הסרט הייתה אם להתאים את עצמו לאופן שבו העולם תופס דברים, או לנסות ליצור משהו פורץ דרך. "לתפיסתי, יצירה כזו בונה חברה סובלנית וחושפת דעות קדומות. בחרתי באפשרות השנייה, וזה תמיד מוביל למחלוקת.

"אם נחזור ל'ברונו' מ-2008, נדמה היה אז שהומופוביה היא הצורה האחרונה של דעה קדומה שנחשבה לגיטימית ומקובלת. אנשים סיפרו בדיחות על הומואים, נישואים חד-מיניים לא היו חוקיים, ובמדינות רבות בארה"ב מעשי סדום נחשבו לעבירה פלילית. לכן יצרנו את הסרט כדי להמחיש את הסכנה הטמונה בהומופוביה ואת המעבר הקל לאלימות קיצונית. סיכנתי את חיי בעשייתו. זה היה סרט נגד הומופוביה, ובכל זאת היו שטענו שאני עצמי הומופוב. מניסיוני, כשאתה צולל לעומק של נושא מסוים ומנסה להיאבק בצורה כלשהי של דעה קדומה, סביר להניח שיאשימו אותך באותה דעה קדומה. בסופו של דבר, אתה מקווה שאתה עושה משהו טוב, ובו בזמן גורם לקהל להתגלגל מצחוק".

חזון משוגע שהפך למציאות

כהן (55) חוזר לדמות שהזניקה את הקריירה שלו, על רקע שינויים בחייו האישיים, לאחר גירושיו בשנה שעברה מאשתו ואם שלושת ילדיהם, השחקנית האוסטרלית איילה פישר. לאורך השנים ביקרו השניים בישראל, בין היתר משום שסבתו של כהן התגוררה בבית אבות בבת ים עד למותה ב-2014. האלמנט המשפחתי מורגש גם בסרט החדש: אחיו, המלחין ערן כהן, שב ומשתף איתו פעולה בפסקול, לאחר שעבד איתו מאחורי הקלעים לאורך הקריירה; ואמו, דניאלה, מופיעה לרגע בתפקיד עצמה. לראשונה, כהן גם מביים את הסרט.

בדומה לסרט ההמשך ל"בוראט", שיצא בשיאם של סגרי הקורונה, בתזמון אסטרטגי לקראת הבחירות לנשיאות ארה"ב בנובמבר 2020, גם הפעם נדמה כי מדובר בסגירת מעגל. אז, הנשיא דונלד טראמפ, ובפרט יועצו הקרוב רודי ג'וליאני, היו על הכוונת. בשנים האחרונות הופיע כהן בתפקידים רציניים יותר, בהם בסרט הדרמה "משפט השבעה משיקגו", שכתב וביים אהרון סורקין, ובמיני-סדרה "כתב ויתור" של זוכה האוסקר אלפונסו קוארון. בקרוב הוא צפוי לקחת על עצמו אתגר חדש, כשיככב לראשונה בהפקה תיאטרלית, במחזה של קוונטין טרנטינו בווסט אנד הלונדוני.

"מעולם לא הייתה לי תוכנית קריירה, אבל יש לי כלל פשוט וברור: אם אחד הבמאים הטובים בעולם מבקש ממני לעשות משהו, אני אומר כן - גם אם האינסטינקט שלי אומר שזה הפרויקט הלא נכון", סיפר כהן בריאיון ל"הוליווד ריפורטר". "כשמרטין סקורסזה אומר, 'אני עושה סרט לילדים, האם סשה יגלם בו את הנבל?', ואני קורא את הספר ומגלה שהדמות לא כל כך מעניינת... למעשה, היו לי הרבה ויכוחים עם התסריטאי ג'ון לוגאן על העניין הזה בסרט 'הוגו'. אבל אני אומר כן, כי אני רוצה ללמוד איך ליצור סרטים טובים יותר. וכך, כשקוונטין מגיע ואומר, 'אני רוצה לעשות מחזה', אני אומר כן. אחר כך קראתי את המחזה וחשבתי שהוא פנטסטי. אמרתי לעצמי: למה לא? אז כרגע אני מתאמן בקרבות חרבות תשע שעות בשבוע. ורק כדי להבהיר - במקום להיות בובה על חוט, קוונטין הציע שתהיה כאן מידה מסוימת של שיתוף פעולה".

"קוונטין ואני מדברים על עבודה משותפת כבר לפחות 20 שנה. לפני כ-20 שנה דיברנו על עיבוד של 'הפרפר הארגמני' (The Scarlet Pimpernel). אחרי ש'בוראט' יצא, קוונטין ואני נהגנו לאכול ארוחת ערב יחד מדי חודש. כמעט קיבלתי תפקיד במערבון שלו 'ג'אנגו ללא מעצורים', אבל בסופו של דבר נאלצתי לוותר עליו כי השתתפתי ב'עלובי החיים'. הייתי קרוב מאוד להשתתף בסצנה לצד קרי וושינגטון. אפילו הכינו לי תותב לסנטר, כי קוונטין התעקש מאוד שאראה בדיוק כמו דמות מסוימת משנות ה-40 שהוא אהב".

כל יום צילומים ב"עלי ג'י: אני מי?" התחיל בחמש שעות של איפור. האתגר הגדול ביותר הגיע בצילומי סצנת השיא, לקראת סוף הסרט, שהייתה צריכה להצטלם בשוט רציף אחד שנמשך שמונה שעות. לדבריו, היה חיוני להימנע מהפרעות שעלולות היו לעורר את חשדם של המשתתפים, שלא ידעו כי מדובר בסאטירה, ולגרום להם להבין שמשהו במתרחש סביבם אינו אמיתי.

"בפעם הראשונה שניסינו לצלם את החלק הזה בסרט, פרצה שריפת יער שכילתה את הלוקיישן הרביעי, והצוות במקום נאלץ להתפנות. זה עלה ארבעה מיליון דולר, ורק אז גיליתי שההפקה הייתה מבוטחת במיליון דולר בלבד. את שלושת המיליונים הנותרים נאלצתי לשלם בעצמי - וזו הסיבה שאני כאן, מקדם סרט ומבקש מהצופים כסף", הוא חושף בהומור.

"זה היה חייב להיות שוט רציף אחד. אפילו הפסקתי לעבוד עם אותו מפיק בפועל ואותו עוזר במאי, עד שלבסוף מצאנו צוות שהצליח להוציא את זה לפועל. אבל זה היה קשה בצורה בלתי רגילה. אני לובש ראש מלאכותי וחליפת השמנה, שאותה נאלצתי להחליף שוב ושוב. לאורך שמונה השעות האלה יש כ-400 רגעים שחייבים לעבוד בצורה מושלמת. אם אחד מהם לא עובד כמו שצריך, האנשים האמיתיים שנמצאים בסצנה יבחינו שמשהו לא כשורה, וזהו - הכל נגמר".

כהן סיפר כי הפקת הסרט ארכה כמה שנים, בין היתר בשל שאפתנותו והמורכבות של צילומי סצנות השיא. על הסרט עבדו אנשי מקצוע מהשורה הראשונה, בהם מומחה האפקטים החזותיים רוב לגאטו, זוכה שלושה פרסי אוסקר שעבד על "טיטאניק" ועל סרטיו של מרטין סקורסזה. "הוא אמר שזו הסצנה הקשה ביותר שצולמה אי-פעם בסרט כלשהו. ושוב, מדובר באדם שהטביע את הטיטאניק", צוחק כהן.

הסצנה המורכבת צולמה באמצעות 40 מצלמות, שנפרסו על פני כ-80 קילומטרים וב-12 לוקיישנים שונים, וכללה פיצוצים, רחפן ונשקים שנראים כאילו הם יורים. "ובאמצע כל הסצנה, אישה יולדת - השחקנית שלצדי. כשאני עובד על סצנה כזו ומסביר שאני צריך שהיא תצולם בשוט רציף אחד, ועונים לי שזה בלתי אפשרי, אני מבקש שימצאו דרך לגרום לזה לקרות. כעבור שבוע הם חזרו אליי עם תוכנית שתפרוס את הסצנה על פני עשרה ימים, ושוב הסברתי שהיא חייבת להצטלם בשוט רציף אחד. רציתי לדחוף את עצמי רחוק יותר מאי פעם וליצור סרט שאיש לא ראה כמותו.

"היה תכנון מדוקדק ובמיוחד באותה סצנה אחרונה. תמיד הייתי מאוד קפדן. במקרה הזה, העניין היה מורכב במיוחד - הרי אני מגלם שלוש דמויות שונות, והז'אנר מאוד ספציפי. זהו הסרט הראשון מסוגו המציג אנשים אמיתיים, ומשלב אלמנטים של מותחן וסרט פעולה. גייסתי הפעם לא רק את הצוות הקבוע, אלא גם שני תסריטאים של 'הנוקמים' כדי להבטיח שהסיכון וההימור בסרט יהיו משמעותיים. מכיוון שמככבים בו אנשים אמיתיים, והז'אנר דורש דיוק רב, היה עליי לשמור על שליטה מלאה".

ואיך היה לשלב את אמא שלך?
"אמא שלי היא שחקנית נוראית, ובאמת - יש לה קול מצחיק בטירוף. חשבתי שהיא תהיה ממש משעשעת בסרט, כי כל החברים שלי תמיד חשבו שהיא קורעת כשהיא הופיעה איתי בטלוויזיה. ניסיתי לצלם איתה תוכנית טלוויזיה, אבל פתאום היא קפאה לגמרי והתגלתה כשחקנית מזעזעת. חשבתי להוריד אותה בעריכה של הסרט, אבל הרגשתי שזה שמוטב לא להיות כל כך קשוח. זה עלול להפוך את ארוחות הערב למאוד לא נעימות או שאאבד את דמי הכיס".