אשרינו שזכינו לראות סרט כמו "אובססיה" בקולנוע

בסוף השבוע האחרון הסרטים "באקרומס" ו-"אובססיה" עלו לאקרנים בארץ. זה משפט יבש, סתמי ולקוני שלא מסגיר חצי דבר על גודל האירוע, הרוח והמשמעות ששני הפיצ'רים האלה מביאים איתם דוך לתוך תרבות הפופ. את שניהם יצרו יוטיוברים מצליחים המגובים במיליוני מנויים, אבל המכנה המשותף ביניהם מסתיים בערך בנתון הזה. כי בעוד "באקרומס" מתיימר להיות סרט א-לה ארטהאוס שמנסה להגדיר את האימה המרחבית של דור ה-Z (ספוילר: הוא לא), "אובססיה", שהופק בתקציב זעום של מיליון דולר, מבסס את האימה החברתית של הדור הזה בכל מה שקשור לבנייה ותחזוק של מערכת יחסים זוגית בריאה.

המוח היוצר הוא קארי בארקר, שמאז 2021 לערך מתחזק עמוד יוטיוב מצליח בשם that's a bad idea, שם הוא בעיקר מעלה מערכונים קומיים קצרים עם שותפו קופר טומלינסון (שגם משחק בסרט. טבילת האש הראשונה של בארקר בן ה-26 הייתה ב-2024 עם הסרט Milk & Serial. "אובססיה" הוא בסך הכל סרטו השני באורך מלא.

לפני הפצתו הרחבה, סרטו של בארקר כבר הספיק לעשות רעש וצלצולים בפסטיבל טורונטו, מה שביסס עוד יותר את רמות ההייפ הבלתי-הגיוניות סביבו פלוס רווחים של יותר ממאה מיליון דולר (עד כה).

בעלילת "אובססיה" אנחנו פוגשים את בר (מייקל ג'ונסטון, "זאב צעיר"), עובד בחנות כלי נגינה שמאוהב קשות בניקי (אינדי נאברטה, "13 דברים שאני שונאת בך"), אבל נמצא עמוק בתוככי הפרינדזון שלה. בר לא ממש מצליח להתגבר על הפחד לספר לניקי על שאהבה נפשו, וברגע של נואשות ילדותית הוא מבקש משאלה שהיא תאהב אותו יותר מכל בן אדם אחר בעולם. המשאלה התמימה משתבשת כשכל האישיות של ניקי מתהפכת לחלוטין והשניים נכנסים למערכת זוגית רעילה על מאתיים.

קל לזלזל ביוצר תחילת דרכו, בטח אחד כזה שמגיע מיוטיוב, אבל בארקר הצעיר מראה שלביים אימה הוא יודע. ההימור על הבמאי עם הניסיון המועט השתלם פה, ולמרות שההייפ עדיין מרגיש קצת מוגזם (מה עוד חדש?), "אובססיה" לא מרגיש לרגע אוברייטד. הערך שלו מגיע דווקא משימוש חכם בכלים הז'אנריים, ופחות מהניסיון לספק את תאוות המעריצים ומנויי הערוץ האינטרנטי. האימה שבארקר מייצר כאן היא בסיסית, חכמה ואפקטיבית בסרט מהוקצע.

"אובססיה" הוא מסוג הסרטים שקל לשאול לגביהם "מה עובד בו טוב כל כך?", וההנאה שמפיקים מהצפייה בו הופכת את התשובה להרבה יותר פשוטה. זה מתחיל עם אינדי נאברטה, שההתלהבות לגביה מתפשטת ברשת - ולגמרי בצדק. היא מצליחה לעשות מעבר מדהים בין שלל מצבי רוח, מבטים מחויכים ומקריפים ורגעי "מה לעזאזל?!" נהדרים. זו תצוגת משחק מוצלחת ברמות על, שמטילה צל גדול על חבריה לסט, שמגלמים כאן דמויות שמתפקדות הרבה יותר כפונקציה ופחות כבעלות השפעה. שורה תחתונה: נבארטי דופקת פה וואן-וומן שואו אובסס לפנים.

גם בגזרת התסריט "אובססיה" עושה דברים יפים. הטקסט שכתב בארקר מדויק להפליא ומרגיש מקורקע, מציאותי ורלוונטי. הוא מצליח להנדס חששות וחרדות של בני דורו לתוך תבנית עלילתית מקריפה שבנויה היטב וקל להזדהות איתה. באופן מפתיע עבור יוצר צעיר, הוא מצליח להימנע מליפול לתוך בורות מסריחים של קלישאות ז'אנריות, כולל שימוש מידתי, נכון וחכם בכלי הכי זול שיש בשוק: הג'אמפסקרז.

ובין רגעי האימה הפסיכולוגית המערערת, מתח שנבנה בחכמה וטקסט חשוף על זוגיות רעילה, תלותיות ואובדנות (ואפילו מוגבלות נפשית), בארקר מייצר אימה פיזית נוכחת, עם רגעים שיספקו את תאוות הדם הבסיסית - גם אם בקטנה. וגם פה, במקום להיכנע ליצירת שוק-ואליו בסיסי זול, הוא לא משעבד את הסרט שלו לסצנות מבוזבזות ומכוון את כל העסק הזה בתזמון מצוין ומפתיע.

הציפיות כלפי "באקרומס" ביססו אותו הרבה לפני יציאתו כלהיט האימה של השנה, אבל העובדה הפשוטה היא ש-"אובססיה", מעבר להצלחה הקופתית המרשימה שלו, נותן לו נוקאאוט בכל קטגוריה אפשרית. בעוד קיין פרסונס העדיף אווירה ואסתטיקה צהבהבה על פני סיפור ועלילה ברורים, בארקר יצר סרט אימה מודע לעצמו, שנשאר מותח, קוהרנטי ועם מעט מאוד רגעים מפוספסים עד סופו. ועדיין, בתקופה שבה הקולנוע ממחזר את עצמו עם אותן הנוסחאות המעייפות ואותן הקלישאות, זוהי מצווה לברך על הגל החדש של יוצרי האימה הצעירים שלוקחים את הז'אנר יד ביד אל מחוזות הרבה יותר מקוריים, מוזרים ומעניינים. אשרינו שזכינו.