מיליונים צפו בו ביוטיוב - עכשיו הוא ביים סרט אימה. והוא רק בן 20

בשלב הזה כבר ברור שלא מדובר בעוד טרנד חולף. בשנים האחרונות יותר ויותר יוצרים שצמחו ביוטיוב עושים את הדרך מהמובייל למסך הגדול, כשרבים מהם בוחרים דווקא בז'אנר האימה. האחים דני ומייקל פיליפו הפכו את "נגעת נרצחת" ללהיט מפתיע, וכריס סטאקמן ומייקל שנקס עשו בשנה שעברה גם הם את המעבר מהרשת לעולם הקולנוע, בניסיון להזריק דם חדש וצעיר לתוך הז'אנר.

אבל אם יש יוצר אחד שמגלם בצורה הברורה ביותר את החיבור בין תרבות האינטרנט, חרדות דיגיטליות ואימת דור ה-Z - זה קיין פרסונס בן ה-20. כבר בגיל 16 הפך פרסונס את סדרת הרשת הניסיונית שלו "הבאקרומס" (The Backrooms) לאחת מתופעות האימה הוויראליות של השנים האחרונות. עכשיו, אחרי ארבע שנות יצירה עצמאית וכשלושה מיליון מנויים, הוא עושה את המעבר לקולנוע עם סרט באורך מלא - תחת אולפני A24.

למי שלא בילה שעות ביוטיוב ונתקל במקרה בערוץ Kane Pixels, כדאי לעצור רגע ולהבין מה הם בעצם אותם באקרומס - או "החדרים האחוריים". הכל התחיל מתמונת קריפיפסטה (סיפור אימה שנולד והתפשט באינטרנט) של חלל משרדי צהבהב וריק מאדם, מואר בתאורת פלורסנט קרה ומטרידה, עם תחושה של מקום שלא אמור להתקיים. משם, ובזכות קהילות חובבים ברשת, נבנה בהדרגה עולם שלם של מסדרונות אין-סופיים, חללים לימינליים ומציאות אלטרנטיבית שאליה אנשים מגיעים בטעות.

"אימה תמיד הייתה ותמיד תהיה שיקוף של החרדות התרבותיות הרלוונטיות לאותה תקופה", מספר פרסונס במסיבת עיתונאים, בהשתתפות כתב mako. "אני לא יודע אם קריפיפסטות הן תמיד מטא יצירות שמדברות על מה שהאינטרנט מייצג כמערכת, אבל לגבי עצמי - כשאתה גדל אונליין ונמצא עמוק בתוך הקהילות האלה - אתה מפתח רמת אובססיביות גבוהה מאוד לנושאים ספציפיים".

לדבריו, האינטרנט שינה לחלוטין את הדרך שבה סיפורי אימה נוצרים ומתפשטים. "בעבר, אגדות אורבניות עברו בעיקר מפה לאוזן. היום הסיפורים האלה הופכים לממים ועוברים אופטימיזציה ברשת כדי להגיע הכי רחוק שיש, בדיוק כפי שקרה עם הבאקרומס. הדינמיקה הזו היא סוג של 'הישרדותם של החזקים ביותר' בהקשר של רעיונות וסיפורים, רק שהיא מוגברת בעוצמה פי עשרה".

האם חלק מהפחד נובע מהתחושה שהקיום המודרני עצמו כבר מרגיש סינתטי ומשוכפל בלי סוף?
"אני חושב שהבאקרומס משקפים מאוד את המגמות הכלכליות והתעשייתיות הרחבות יותר. המגמות הללו הן אלו שהובילו ליצירת הקופסה המוחשית הזו, שהרבה אנשים מרגישים חרדה להימצא בתוכה או מרגישים שהיא נבנית סביבם. זו תגובה ומפגש עם המערכות האלה שאנחנו בונים, שבסופו של דבר בונות ומכוונות אותנו כמו רכבות שיצאו משליטה. אנחנו עוסקים בזה מאוד באורח החיים הנוכחי שלנו, על כל ההיבטים שלו".

וזה בדיוק חלק גדול מהקסם של הבאקרומס. זו לא אימה שמבוססת על ג'אמפסקרז, רוצחים, רוחות או מפלצות - אלא על תחושה מופשטת ומודרנית הרבה יותר: חרדה מהמרחב עצמו, שמאבד משמעות ככל שהוא משוכפל שוב ושוב. ובכל זאת, למרות הפחד, החרדה והמועקה שהטפטים הצהובים בסרטונים של פרסונס הביאו איתם למסך - הצופים נמשכו שוב ושוב לאותו מבוך מלחיץ.

מה לדעתך מושך אנשים לעולם המקריפ הזה?
"אני חושב שזה ממש מפתה אנשים פנימה. עם כל מה שאפשר לומר על ההיבטים התעשייתיים והאינטלקטואליים האפלים יותר שנמצאים מתחת לפני השטח, החלק שבאמת מושך אנשים הוא הקישור למוכר. עבורי, ועבור הרבה אנשים בדמוגרפיה שלי וגם מחוצה לה, יש משיכה חזקה לאסתטיקה של שנות התשעים והאלפיים המוקדמות. זה מזכיר מקומות כמו חנויות כלבו ישנות שלא היית בהן המון זמן, או כאלה שכבר נהרסו ולא קיימות יותר.

"הצורך האבולוציוני שלנו למפות דברים בראש עדיין קיים, וה'עצמות' של המקומות האלה נשארות בזיכרון. אנשים מגיבים לתחושה הזו של אפשרות לחזור לקיום שהם כבר לא נמצאים בו. יש כאן אלמנט נוסטלגי חזק לבניינים ולרכיבים הלא-אנושיים, וזה משהו שלא תמיד מדברים עליו".

במקום להסתפק רק ברעיון כללי או באווירה מעיקה, בסרטו החדש פרסונס מנסה לבנות גם סיפור אנושי יותר סביב עולם הבאקרומס, בהשתתפות צ'יווטל אג'יופור ורנטה ריינסב. מבחינתו, המעבר מיוטיוב לסרט קולנוע הכריח אותו להתמקד פחות במסתורין הטכני של החללים עצמם ויותר באנשים שנלכדים בתוכם. "המטרה בגישה לדמויות הייתה למצוא נקודות מבט שונות על מה שהבאקרומס מייצגים ברמה הקונספטואלית, ולהביא אנשים מרקעים ומסלולי חיים שונים", הוא מסביר. "קלארק ומרי הם כמובן הדמויות שבחזית, אבל רצינו לתת לחוויות שלהם ולדרך שבה הם תופסים את המרחב להיות המנוע שמספק לקהל משמעות והסבר".

לדבריו, זו גם אחת הסיבות המרכזיות לכך שהסרט מרגיש שונה מסרטוני היוטיוב המקוריים. "בסרטונים שעשיתי ביוטיוב, ההסבר היה הרבה יותר מכני, מדעי וקונספטואלי. בסרט, התהליך שהדמויות עוברות מעניק לבאקרומס הקשר רחב יותר, שמדבר בצורה עמוקה יותר על האנושות ככלל".

איך זה היה להחיות את הבאקרומס ולעמוד בהם בעצמך על הסט?
"מאוד מוזר. אני עושה כמעט את כל העבודה שלי באמצעות תוכנת בלנדר. מה שעשיתי בסדרת היוטיוב במשך שנים. כשהתחלנו לעבוד על הקונספט לסרט, מידלתי הכל בדיוק כפי שמתואר בתסריט כדי ליצור דימויים ויזואליים חזקים. בשלב קדם ההפקה לקחנו את אותם קבצי תלת ממד ופשוט התאמנו אותם לגודל של במת הסאונד שלנו.

"לראות את מה שהיה בקובץ ההוא מיוצר במציאות, בדיוק ברמת המילימטר, ולהיכנס אל תוך הסט הזה בפעם הראשונה כשהוא הושלם - זה היה רגע סוריאליסטי מאוד. כמו להיכנס לתוך המסך".

ככה הכל התחיל:

אבל למרות המעבר להפקת קולנוע אמיתית ומתוקצבת, פרסונס ניסה לשמור על הלוק אנד פיל המחוספסים שהפכו את הסדרה שלו לכל כך אפקטיבית. מבחינתו, ברגע שמתחילים להסביר יותר מדי, החוויה מתקלקלת. "הייתי מאוד מודאג מהמערכת הזו ומהיחסים האלה במהלך העבודה עם האולפנים", הוא מספר. "הייתי חייב להכיר במה שהופך את היצירה הזו למושכת, ולהקשיב לאינטואיציה שלי. פשוט לעקוב אחר חוט המחשבה כי 'זה מרגיש נכון', ורק אחר כך לנסות להצדיק את זה באופן רציונלי".

גם העבודה של פרסונס עם צ'יווטל אג'יופור, שמוביל את הסרט, נבנתה סביב אותה גישה. "צ’יווטל ממש רצה לא ללכת עמוק מדי לתוך ההסברים המכניים, כדי להשאיר את רוב המרחב פתוח לפסיכולוגיה הפנימית של הדמות שלו. קלארק הוא אדם שנמצא בקצה של חוט, ומנסה נואשות למשוך את עצמו אחורה אל העבר".

הדבר הכי מעניין בהקשר של פרסונס - הפעם כיוצר קולנוע מן המניין, הוא שמבחינתו הסרט הזה הוא רק עוד שלב. "הנרטיב בהחלט לא הושלם", סיכם, "כל מה שעשיתי מאז 2022 היה חלק ממפת דרכים, אבל בשום אופן לא הגענו לסוף. המטרה היצירתית שלי מאז ומתמיד הייתה להפיק מזה גם סדרת טלוויזיה. זה מבנה נרטיבי מספיק גדול שיש לו הרבה ענפים שונים, וכל ענף כזה יכול להיות סוף בפני עצמו".