"באקרומס" כנראה יהיה אחד הלהיטים של השנה - ולא ממש בצדק

הסיפור מאחורי "באקרומס" (BACKROOMS) שעלה השבוע לאקרנים בארץ, הוא דוגמה מושלמת להתפתחות האדירה של ז'אנר האימה וספציפית בתוך המרחבים הדיגיטליים. תמונה פשוטה של מרחב משרדי ריק מאדם, צבוע בגוונים צהובים עזים ושטוף בתאורת פלורסנט מעיקה, יצרה את אחת הקריפיפסטות (אגדות אורבניות דיגיטליות) הגדולות של השנים האחרונות. הטירוף הזה הגיע בשנת 2022 לפתח חדר השינה של קיין פרסונס, שלקח את הסיפור המקריפ על המרחב הלימינלי הזה, הרחיב אותו באמצעות מידול תלת ממדי במחשב הביתי, הוסיף טאץ' מחוספס של פאונד פוטג' ויצר את THE BACKROOMS - אחת מסדרות הרשת המצליחות ביותר ביוטיוב.

ארבע שנים אחרי הסנונית הראשונה ועם יותר משלושה מיליון מנויים בערוץ שלו, הרגע הגדול של פרסונס (רק בן 20) מגיע עם סרט עלילתי ראשון וגיבוי מלא של אולפני A24.

בעלילת "באקרומס" אנחנו פוגשים את קלארק (צ'יווטל אג'יופור), בעל חנות כושלת לריהוט ביתי, שלא הצליח להגשים את חלומו להיות ארכיטקט ומוצא נחמה בשתייה מופרזת. אחרי שאשתו זרקה אותו מהבית, הוא מוצא אוזן קשבת אצל מרי (רנטה ריינסב, "ערך סנטימנטלי"), פסיכולוגית עם הבעת פנים אחת ויותר מדי שרצים טראומטיים בקופה הפרטית שלה. באחד הלילות בהם קלארק ישן במרתף החנות, הוא מוצא שער כניסה לתוך עולם מקביל, צהוב ופלואורסנטי - שמורכב מזיכרונות אנושיים מפורקים. באופן לא מוסבר, הוא נשאב למבוך הזה ומנסה לשכנע את מרי שהוא קיים. אחרי שהוא נכלא שם, היא מגיעה לחפש אותו ונסחפת לטלטלה רגשית משלה.

פסקת העלילה המעורפלת, מתכתבת שלא במתכוון עם האופי הכללי של "באקרומס". קיין פרסונס בחר בכל מניפולציה אפשרית כדי לבלבל, להטעות ולהשאיר המון (אולי יותר מדי) קצוות פתוחים, כך שבאמת קשה להסביר על מה הסרט או מה בכלל קורה בו. פרסונס, יחד עם התסריטאי וויליאם סודיק ("הומלנד", "ווסטוורלד"), יצר עולם ביזארי ומסתורי ברמות - גם במונחים המקובלים של הז'אנר - וככל שחולפות הדקות כך הוא הופך להרבה יותר חידתי. בעיקרון אפשר להגדיר את "באקרומס" כמבוך פסיכולוגי או סט לגו שבלתי-אפשרי להשלים, יותר מאשר חוויה קולנועית פרופר.

ואת הריאיון שלנו עם קיין פרסונס כבר קראתם?

עבור צופים מסוימים התסבוכת הזו תגרה את האינטלקט ולאחרים היא תהיה בחזקת נקודת תורפה מהותית. מסתורין זה אחלה, אבל יש תחושה חזקה מדי שפרסונס התאהב ביצירה שלו עד לרמה כזו שהוא שכח שיש גם צופים שלא משתייכים לנתח הדמוגרפי אליו הוא מכוון. כלומר, "באקרומס" הוא מקרה קלאסי של "זה לא לכל אחד" - אבל בקטע מבאס. חדר ועוד חדר, דלת ועוד דלת - פרסונס הלך קצת לאיבוד במבוך שהוא עצמו יצר.

מעל כל זה, אפשר לצקת שכבה נוספת של תלונה מתבקשת: זה לא בדיוק אימה, אלא אם קהל היעד מבוסס כולו על צופים משנתון 97' ומעלה. כי אין כאן אימה קונקרטית - לא במילים ולא במעשים. פרסונס מנסה להלחיץ באמצעות מותחן פסיכולוגי פסאודו אימתני, שנשען על הסטרס שנוצר משהייה במרחבים תעשייתיים או דיגיטליים. למרות הקטלוג האוטומטי, אין כאן תחושת פחד, אלא יותר של בלבול עצום בתוך תרגיל מחשבתי מסורבל.

דבר אחד אי-אפשר לקחת מפרסונס: הוא מגשים כאן את החזון האומנותי שלו ביג טיים. לסטים המשרדיים האין-סופיים המרשימים, מצטרפת עבודת סאונד מושלמת ותאורה, שמי שתכנן אותה חייב לקבל את פרס "תאורן השנה". משחקי האור והצל החכמים מכניסים המון אופי ומעמיקים את תחושת התהום ללא תחתית על הסט.

ומה לגבי צ'יווטל אג'יופור ורנטה ריינסב? למען האמת, שניהם לא להיט. שני הכוכבים נותנים כאן משחק סביר, מה שאולי מלמד - באופן צפוי ולא מפתיע - על יכולות הבימוי המוגבלות של פרסונס. הכימיה בין השניים קלושה, ושניהם מספקים הופעות לא סוחפות במיוחד. גם הבלבול העלילתי המכוון לא מוסיף לחוויה ומנתק כל רגש אפשרי כלפיהן.

אבל עם כל תחושת הדיס-המלצה שהטקסט הזה יוצר, קיין פרסונס בכל זאת הופך את כתיבת הביקורת על סרטו החדש למורכבת. ביחס ליצירת ביכורים יש כאן עבודה מהוקצעת ברמה טכנית גבוהה מאוד. אבל בתום הצפייה נשארת בפה תחושת חמיצות של משהו לא פתור, מציק ומטריד. בכל מקרה, אפשר להתלונן עד הנצח ובחזרה, אבל עם שלושה מיליון מנויים, קהילת מעריצים עצומה וציפיות בגודל אללה יוסטור, "באקרומס" יהיה בוודאות אחד הלהיטים הגדולים של השנה - בכל מרחב אפשרי.