סביר להניח שגם "לנצח נצחים" יישכח לנצח

בין כל האירועים התרבותיים שפקדו אותה, שנת 2025 תיזכר בעיקר כשנה הגדולה של האימה. כל העולם ואשתו מלרלרים על זה, ואלפי מילים כבר נכתבו על כך בכל מדיה אפשרית. אבל אף אחד לא מדבר על הדרמות והקומדיות הרומנטיות שמתגנבות להן מעבר לפינה. היצירות שנחשבו עד לא מזמן לנחלתן הבלעדית של נשים ונערות, ובפרט לחובבות ז'אנר הרומנטזי הספרותי, מצאו השנה את דרכן ללב של שוחרי הקולנוע הציניקניים ביותר. אז יש עוד לאן לשאוף, אבל לצד יצירות אימה מקריפות, השנה החולפת סיפקה גם לא מעט תכנים רומנטיים: "מאצ' מושלם", "השלישייה", "מסע גדול, אמיץ ויפה" ו"להתחרט עליך". תשומת הלב המחודשת הזו היא כנראה אחד הגורמים לרצון של אולפני A24 להשתלב בנוף הסכריני הזה, והוא מגיע בצורת "לנצח נצחים", הקומדיה הרומנטית החדשה שהגיע לבתי הקולנוע בישראל.

בעלילת "לנצח נצחים" אנחנו פוגשים את ג'ואן ולארי קאטלר, זוג קשישים חביב ואוהב. בזמן אירוע משפחתי, לארי אוכל בייגל סורר ומחניק ששולח אותו לעולם הבא - שנראה כמו תחנת רכבת עצומה ולא כמו גן העדן המוכר מהסיפורים. ומתחנת המעבר הזו כל ז"ל בוחר את היעד הסופי שלו, הנצח, בלי יכולת להתחרט. כאן גם כל אחד מקבל את הגרסה המאושרת ביותר של עצמו, כך שלארי הקשיש הופך ללארי הצעיר (מיילס טלר).

דקה לפני שלארי עולה על הרכבת שתיקח אותו לנצח שבחר, ג'ואן מגיעה וגם היא חוזרת למראה הצעיר שלה (אליזבת' אולסן). אבל במקום שהזוג המאושר יחיה ביחד לנצח נצחים, יש תקלה: לוק (קאלום טרנר), בעלה הראשון של ג'ואן שנהרג במלחמת קוריאה והמתין לה במשך 67 שנה. הנוכחות והצ'ארם שלו מכניסים את ג'ואן לבלבלות לא פשוטות ולתחושת פומו מטרידה, שמכריחה אותה לבחור עם מי תרצה לבלות את הנצח שלה.

על פניו יש ל"לנצח נצחים" בסיס עלילתי מעולה להתחיל ממנו: אמרה ספרותית וקלישאתית שמתפתחת לקונספט רומנטי. אבל הבמאי דיוויד פריין לא משכיל לנצל את מוטיב החיים שאחרי לטובת הסיפור. למרות שבתחילתו הסרט עושה סימנים של קומדיה רומנטית עם טוויסט - הוא הופך להיות החטיף הזה בדיוק: מתקתק אבל יבש. לאט-לאט ובעקביות, "לנצח נצחים" נופל לאותן הקלישאות השחוקות של הז'אנר שהופכות אותו לתוצר גנרי. המרחב הפנטסטי-עלילתי של הסרט הוא ה-מקום המושלם לקחת סיכונים, לשחק, למתוח, לשבור ולהרכיב מחדש את גבולות הז'אנר. אבל יש מצב שפריין נבהל, קיבל רגליים קרות והחליט, כמו תלמיד טוב ירושלים, למרקר כל מוטיב רומנטי שחוק בספר.

מבחינת רמת המשחק, שלישיית טלר-אולסן-טרנר היא לא יותר מבסדר גמור ובשקלול סופי בתום הצפייה - היא גם מספקת. אבל מי שגונבים את ההצגה וקצת מצילים את הסרט משיממון טוטאלי הם דיי-ויין ג'וי רנדולף וג'ון ארלי, שמגלמים את מתאמי הנצח נצחים של השלושה וזוג לשעבר. התזמון הקומי שלהם און-פוינט, והם מגחיכים כל סיטואציה רגע לפני שהיא הופכת לרצינית מדי.

בדיחות וגאגים זה נחמד, אבל זה לא מה שעוזר להרים את הסרט ובפרט את התמטיות הלעוסה שלו - שגם ככה לא מטופלת כראוי. "לנצח נצחים" משתעשע עם אותו הקונספט המוכר מהאגדות, אבל הוא שואל שאלה נוספת: האם לבחור בפנטזיית נעורים שלא מומשה או שעדיף להיצמד לטוב ולמוכר, ולתהות כל החיים (שאחרי) מה היה קורה אלא. זה רעיון יפה ומלא רגש, בעל פוטנציאל לייצר אמפתיה על מאתיים קמ"ש. אבל התסריט של "לנצח נצחים", בדיוק כמו הבימוי שלו, מרגיש בוסרי ולא מפותח מספיק כדי לחקור את כל זה לעומק. בסוף, הסרט מרגיש תקוע על ניוטרל ומלא בתחושת יומרנות אומנותית - במקום באמת לגעת.

בקטלוג הסרטים הרומנטיים הגדול, ל"לנצח נצחים" יש מקום סביר באמצע. כי בסופו של דבר יש כאן כוונות טובות ובסיס רעיוני מעניין שמשחק על הקונוטציה התרבותית של חיים ואהבה נצחיים - אבל שום דבר מזה לא מגיע לכדי מימוש. כמו במקרה של "מכונת המחץ" הכושל, שבו A24 המשיכו לנסות את מזלם בנישת ביוגרפיות הספורט, גם בקטגוריה הרומנטית יש להם עוד מה ללמוד. אז הסרט הנ"ל הוא אומנם לא הדבר הכי גרוע שיצא בשנת 2025, אבל סביר להניח שכמו רבים אחרים, גם הוא יישכח לנצח נצחים.