קייט וינסלט בכבודה ובעצמה ממש ביקשה שנקיים את הריאיון הזה

שלושה עשורים אל תוך קריירה עטורת תארים, קייט וינסלט ממשיכה לכבוש פסגות. היא כבר מחזיקה באוסקר, גראמי ואמי, ונמצאת במרחק זכייה בפרס הטוני ממעמד ה-EGOT הנכסף. היא גם נבחרה פעמיים לרשימת האנשים המשפיעים בעולם של מגזין TIME, קיבלה את תואר האבירות באנגליה, וכיכבה בשניים מהסרטים הרווחיים אי פעם - "טיטניק" ו"אווטאר: דרכם של המים". כעת, בגיל 50, היא מוסיפה לרזומה המרשים תואר חדש: במאית.

השחקנית הבריטית, שציינה יובל שנים בחודש אוקטובר האחרון, מככבת בסרט דרמה חדש הזמין לצפייה בלעדית בנטפליקס בשם "להתראות, ג'וּן". זהו, כאמור, סרט הביכורים שלה כבמאית, ואם זה לא מספיק - את התסריט כתב בנה האמצעי, ג'ו אנדרס בן ה-22. מנדס נולד מנישואיה השניים לבמאי המוערך סם מנדס - זוכה אוסקר על "אמריקן ביוטי", ובמאי "1917", שבו ערך ג'ו את הופעת הבכורה שלו כשחקן - כך שנראה כי חיידק הבמה והתשוקה לקולנוע עוברים בגנים.

"כנראה שזה באמת משהו שעובר אצלנו במשפחה", אומרת וינסלט בריאיון בלעדי ל-mako, "ג'ו התנסה גם בתפקידי משחק, ובנוסף גם בתי הבכורה מיה היא שחקנית". בתה מיה תריפלטון (25), מנישואיה הראשונים לבמאי ג'ים תריפלטון, כיכבה לאחרונה בסרט "העוקץ הפיניקי". "אפילו הבן הקטן שלי בן ה-13 כבר מביע עניין בתחום ולכן, אני חושבת, מי שבא ברוך הבא, למען הכנות.

"האמת היא שזה כיף גדול", היא ממשיכה. "אנחנו יכולים לחלוק בינינו חוויות מהמקצוע, לשתף פעולה ולדבר על רעיונות, לבחון אחד את השני בשינון טקסטים. זה משהו שתמיד היה חלק מחייהם של ילדיי - לבדוק את אמא עם שורות שאני נאלצתי לזכור מאז שהם למדו קרוא וכתוב. ועכשיו אני יכולה לעשות את אותו הדבר עבורם מהצד השני. כולנו אסירי תודה על המזל שנפל בחלקנו".

למה בחרת לביים לראשונה דווקא עכשיו?
"לפני שנה בדיוק הייתי מועמדת לגלובוס הזהב על הסרט 'מבעד לעדשה', פרויקט יקר לליבי שהתגלגלתי איתו במשך שמונה שנים - ולו כדי להנציח את סיפורה של צלמת המלחמות לי מילר ואת פועלה החשוב בתיעוד זוועות מלחמת העולם השנייה. אז אומנם יש לי בבית שלושה פסלונים מהעבר ("חלון פנורמי", "נער קריאה", "הסודות של איסטאון"; ד"כ) אבל המועמדות הזו הייתה היקרה ביותר לליבי, אפילו שלא זכיתי.

"עצם העובדה שהייתי מפיקה ויכולתי לתת הזדמנות לבמאית אלן קוראס, שעשתה את הבכורה שלה אחרי קריירה ענפה כצלמת קולנוע, הייתה עבורי תגמול אדיר. חוויתי את כל המסע הזה, צפיתי במה שהיא חווה בכס הבימוי, והבנתי עד כמה חשוב להעניק הזדמנויות לנשים כדי להילחם בתרבות הקיימת, שבה רוב הבמאים תמיד היו גברים.

"ואז הייתה לי תובנה נוספת - לא משנה כמה אדבר בעד נשים במאיות, עד שלא אעשה זאת בעצמי, אני לא באמת תורמת לשינוי שאני כה מעודדת. במקביל, לבן שלי היה תסריט נהדר שהרגיש מאוד מיוחד, ולא רציתי שהזדמנות שכזו תחמוק מבין אצבעותיי. לא הרפיתי".

"בכנות, אני מאוד גאה בסרט", היא אומרת עוד, "אני מרגישה שגם אם לא אוכל לביים עוד פעם בחיים, אני מלאה גאווה במה שהצלחנו לעשות יחד - עם סיפור נפלא, שחקנים מעולים וחוויה יוצאת דופן עבורי. במיוחד כשהגעתי לגיל 50, ככל שאני מתבגרת החיים נעשים יותר מעניינים, ואני נהנית להעניק מהניסיון שלי לנשים צעירות ובכלל לדור הבא.

"הסיפורים הטובים עצמם לא מספיקים, אלא גם אנשים טובים שאני שמחה לקדם. בראש ובראשונה אני משוועת לאותנטיות, לאמפתיה, לאנרגיות טובות ולחיבוק חם ואוהב - שאין דבר טוב מזה בעיניי".

אילו תובנות הבאת לבימוי מקריירת המשחק?
"זכיתי לעבוד בתור שחקנית עם במאים דגולים, בין אם דני בויל, פרנסיס לי או ג'יימס קמרון - שהוא לא פחות מגאון. בעיניי, השנים עשו לו טוב - הוא התרכך ונעשה שקול וסבלני, מבלי להתפשר על מסירותו לחזון שהוא רואה לנגד עיניו. מאז 'טיטניק', אז הכרנו לראשונה, ועד לשיתוף הפעולה עמו כיום בסרטי 'אווטאר'.

"יש במאים שמתמקדים יותר בהיבטים הוויזואליים ופחות בהתנהלות מול השחקנים, ויש כל מיני גישות. בשנים האחרונות זרקו לעברי על סטים של צילומים יותר ויותר את השאלה 'נו, מתי תורך לביים?', וזה תפס אותי בהפתעה. אבל כשחשבתי על זה, הבנתי שאני מאוד מתודית ומחושבת, ואני נהנית להיות בחברת שחקנים ואנשי צוות מוכשרים - אין סביבה מפרה יותר עבורי, ואלו חלק מהתובנות שהבאתי איתי.

"אני מתגאה בכך שהייתי בסרטים שבהם הייתי מספר 1 ברשימה וכל הצילומים החלו רק כשאני הגעתי לסט. זו תחושת אחריות - את מובילה ומשמשת דוגמה, ולכן עלייך לשים בצד את תלאות היום ולחבור יחד לאנשים שבאו לתת עבודה בדיוק כמוך. כל הניסיון הזה בא לידי ביטוי בכך שלסרט החדש הגעתי מוכנה ונכונה לאתגר, וזה השפיע על כל הצוות כדי שנעבור יחד את המסע - בפרט החיבור לרגש ולסיטואציות בחיים כפי שהן מוצגות בעלילה".

מבוסס על סיפור אמיתי

"להתראות ג'וּן" מתרחש ימים ספורים לפני חג המולד. התדרדרות במצבה הרפואי של אם המשפחה, אותה מגלמת הלן מירן, מאלצת את ארבעת ילדיה - ובהם דמותה של וינסלט - לשנות את תוכניותיהם ולסעוד את אמם בבית החולים. במה שמסתמן כימיה האחרונים, הם נאלצים גם למצוא פתרון יצירתי לציון החג יחד, למרות חילוקי דעות ודינמיקות טעונות בין האחים.

ומה חשבנו על "להתראות, ג'וּן"? קראו כאן

התסריט, שכתב בנה של וינסלט, נכתב בהשראת חוויה דומה שעברה השחקנית עצמה, כאשר אמה הלכה לעולמה לאחר מאבק בסרטן לפני שמונה שנים. צילומי הסרט נמשכו כחודש בלבד, ובתקציב זעום.

אם בדרך כלל וינסלט רגילה לאולפנים גדולים עם הפצה קולנועית מלווה בתקציב שיווק ויחסי ציבור, הפעם היא לקחה את המושכות לידיה בקידום הסרט. למעשה. עוד לפני הריאיון, נפגשנו לראשונה במסיבה פרטית ואינטימית לכבוד חברה משכבר הימים, לאונרדו דיקפריו, לטובת סרטו "קרב רודף קרב". היא תפסה אותי ביד כמו דודה מתלהבת והפצירה בי: 'תקשיב, יש לי סרט חדש, אני ביימתי, חשוב שתבוא לצפות. ואז אפשר לקיים ריאיון וכל מה שאתה צריך - רק תבוא לצפות'. יומיים לאחר מכן היא כבר דואגת שנטפליקס יערכו אירוע הקרנה, וכשאני מגיע למקום היא מחכה לי מלאת מרץ ליד המעלית, אוחזת מיד בידי ומוודאת שיש לי מקום טוב לשבת.

"ג'ו תמיד הראה ניצנים של יצירתיות וכישרון כתיבה מלא במשמעות כבר בבית הספר, ולא הופתעתי כשקראתי את התסריט ולא מהאומץ שלו לקחת על עצמו משימה כזו. הוא בחור צעיר ובטוח מאוד ביכולות שלו", היא משתפת. "אמי נפטרה כשהוא היה בן 13 בערך, ומתברר שהוא זוכר היטב את פרק הזמן הזה בחיינו - כיצד התאחדנו כל בני המשפחה מכל קצוות העולם ברגע האחרון למען סבתו, אליה הוא עצמו היה מאוד קרוב. הוא ראה במו עיניו איך אשה אחת אחראית להביא את כולם יחד, ואת הרגש הזה הוא תיעל למשפחה הפיקטיבית בסיפור.

"קראתי את התסריט רק בתור מטלה שהוא קיבל בקורס לתסריטאות, ובכלל לפני שהשלים אותו ומבלי שהסוף היה כתוב. אמרתי לו שיש לו סרט ביד ושאנחנו עומדים לעשות אותו יחד. רציתי לגלם את אחת האחיות, אבל לא שיערתי שארצה גם לביים. ככל שהתקדמנו בשכתובים ובפיתוח, הבנתי שאם לא אצטרף בתור במאית, עוד אתחרט על כך".

איך היה לשחק במקביל לבימוי?
"מאתגר - לא בגלל שלקחתי על עצמי כמה כובעים, אלא כי זה החזיר אותי לאובדן של אמי. לא משנה כמה ניסיתי, אי-אפשר להפריד בין הדברים. צפיתי מהצד בהלן מירן בתפקיד האם, ונזכרתי שלא הייתי נוכחת בכל אותם רגעים אחרונים של אמי, וזה היה מרגש ושובר לב בו זמנית. העול שיש לדמות שלי - האחראית, זו שתמיד לוקחת על עצמה את הכל - הזכיר לי את עצמי כאמא עובדת שרק דואגת לכולם ומקווה שיהיו מאושרים.

"היחסים הכי מורכבים שיש לנו בחיים הם עם היקרים לנו מכל, ואפילו שקשה לפרקים - האהבה והדאגה מעל הכל. אני מאחלת לכל מי שיצפה בסרט להרגיש התרוממות רוח וזיכוך, ולקבל את הביטחון לדבר על נושאים לא פשוטים עם הסביבה הקרובה או עם כל מי שבעיניהם הוא בן משפחה, לא משנה איך. כי החיים יקרים, והזמן שלנו כאן קצוב".

בסרט שכולו עסק משפחתי, כמה הבאת את האינסטינקט האמהי?
"הייתי מאוד אמהית בעבודה עם ילדים קטנים. לאורך השנים תמיד נהניתי לשחק עם ילדים והפעם בתור במאית, רציתי שהם ייהנו וירגישו בטוחים. הם קראו אחד לשני בשמות של הדמויות שהם גילמו, זאת טכניקה שמאוד עזרה לחבר בין כולנו כי מהדינמיקה הזאת, לא משנה מה הם אמרו על הסט, יכולתי לעשות שימוש בכל החומר שצילמנו. כל האווירה הייתה מהנה וקלילה וזה הוסיף לחוויה הכוללת והקסומה של עשיית הסרט".