"להתראות, ג'וּן": קייט וינסלט והלן מירן בסרט משפחתי קלישאתי

קייט וינסלט היא אחת השחקניות האהובות בתעשייה - עוד מימי "טיטאניק" ועד לימי "הסודות של איסטאון" - ועכשיו היא באופן רשמי גם במאית. השבוע הגיע לנטפליקס הסרט "להתראות, ג'וּן" (Goodbye June), שהוא לא רק סרט שבו וינסלט מככבת אלא גם הסרט הראשון שאותו היא ביימה - וכדי להוסיף לשמחה, היא עשתה זאת על פי התסריט שכתב לא אחר מאשר בנה בן ה-21, ג'ו אנדרס. שיתוף פעולה מקסים ללא ספק - אבל התוצאה קצת מבלבלת.

"להתראות, ג'וּן" עוקב אחרי בני משפחה שמלווים את האישה החשובה בחייהם - אשתו, אימם וסבתם - בימים האחרונים של חייה. ג'ון (הלן מירן) היא אישה שנונה ודעתנית שנאבקת במחלת הסרטן כבר כמה שנים, ובפתח הסרט היא מתמוטטת ומובהלת פעם נוספת לבית החולים. לשם מגיעים, יחד עם בעלה העייף ברנרד (טימותי ספול), גם ארבעת ילדיה: ג'וליה (קייט וינסלט) היא האחות האחראית והמבוססת - כלכלית ובכלל; קונור (ג'וני פלין) הוא האח הצעיר, טוב הלב ועדין הנפש; מולי (אנדראה רייסבורו) היא טיפוס סוער ומסוכסך, עם עצמה ועם הסביבה; והלן (טוני קולט) היא האחות הבכורה, היפית משונה אך לבבית שחושפת, בהגיעה לבית החולים, בטן הריונית. בני המשפחה מבינים שאלה הימים האחרונים בחייה של ג'ון; הרופאים הודיעו להם, הלכה למעשה, שנגמרו הדרכים לטפל בה וככל הנראה היא לא תשרוד עד חג המולד. לאורך הסרט, הם מתמודדים עם חילוקי הדעות השונים ביניהם, תוך שהם מנסים להתגייס למען פרידה אולטימטיבית מאימם האהובה והגוססת.

כך, למשל, האחיות ג'וליה ומולי - שלא מסתדרות ביניהן כבר שנים - מכינות לוח זמנים של ביקורים, על מנת לוודא שביקוריהן לא יחפפו; קונור, מצידו, מתוסכל מהתנהגותו של אביו - שעסוק בשתיית בירות ופטפוטי סרק ולא מראה לג'ון כמה הוא באמת אוהב אותה. ישנו גם האח הרגיש אנג'ל (פיאיסו אקינאדה), שתומך בג'ון באופן צמוד, ולא רק ברמה הרפואית: הוא מקשיב לה, רואה אותה, ועוזר לה לעבור את התקופה שלפני המוות בצורה הכי נעימה שאפשר. מדובר בדרמה משפחתית צנועה ונוגה, שמזכירה קצת - לפחות בכל מה שקשור לשלד העלילתי - סרט אחר שעלה לנטפליקס לא כל כך מזמן: "שלוש בנותיו", סרטו של עזאזל ג'ייקובס מ-2024, שעוקב אחר שלוש אחיות מסוכסכות (קארי קון, נטשה ליון ואליזבת' אולסן) שנפגשות בדירה של אביהן הגוסס בניו יורק, על מנת להעביר יחד איתו את ימיו האחרונים.

ואם כבר העמדנו את שני הסרטים זה מול זה, אז מתבקש להשוות ביניהם בבחינת האיכות - ובהקשר הזה, "שלוש בנותיו" ללא ספק מוצלח יותר. ולמה? בזכות הדיאלוגים והסיטואציות האנושיות שהוא הציג. לצד המתיחויות המנומקות בין האחיות, סוגיות מורכבות שונות עלו לאורך הסרט - דוגמת השאלה איך מנציחים אדם או איך מחתימים איש צלול בקושי על טופס איסור החייאה. במילים אחרות, "שלוש בנותיו" הצליח במשימה הקשה שנקראת "להיות סרט קטן": התסריט שלו היה רבוד מספיק כדי "לפצות" על הדלות של התפאורה (לא שבאמת צריך!), והוא סיפר סיפור של ממש. ל"להתראות, ג'וּן", לעומת זאת, חסר העומק הנדרש, ולא פעם הוא נופל לקלישאות. הסיבה לסכסוך בין ג'וליה ומולי, למשל, נדמית לא מפוצחת עד הסוף - והן משלימות בשיחה לבבית ודביקה יתר על המידה. באופן כללי, היחסים בין בני המשפחה לא פותחו מספיק, במיוחד בהתחשב בכך שמדובר בז'אנר שכל כוחו אמור להיות טמון ביכולת שלו לדייק את המצב האנושי. אותו הדבר נכון גם באשר להתמודדות של הסרט עם שאלות שעשויות לעלות לקראת המוות.

שלא תבינו לא נכון, מדובר בסרט חמוד מאוד ומרגש לעיתים, ויש בו כמה וכמה רגעים מכמירי לב ואפילו משעשעים (במיוחד הסצנות בהשתתפותם של ג'ון והאח אנג'ל). ובכל זאת, הוא רחוק מלממש את הפוטנציאל שלו - או אולי, את הפוטנציאל שחשבנו שהיה לו. אמנם משחקים בו כמה כוכבים בריטים מהמדרגה הראשונה - או ליתר דיוק, שחקני אופי - ואי אפשר לומר שהם לא מספקים את הסחורה (ציון לשבח מוענק לג'וני פלין, שמתאים בול לתפקיד שאליו הוא לוהק). גם הסגנון הוויזואלי של "להתראות, ג'וּן", שלא מתבייש מהקמטים, הזיעה והאפרוריות, גורם לו להיראות - לפחות מבחוץ - כמו דרמת אינדי קטנה ואינטליגנטית. מצד שני, ישנו גם הפן התוכני - ומהבחינה הזו, הוא מזכיר יותר סרט כריסטמס משפחתי אמריקאי מלוקק (אתם יודעים, כזה שבו תיקוני הצבע מעוורים, ופניהם של השחקנים עוברות בעריכה ליטוש משמעותי).

העלילה האמוציונלית והקיטשית של "להתראות, ג'וּן" מועצמת גם על ידי קומפוזיציות שהן די און-דה-נוז וסמלים שהם קצת יותר מדי מפורשים. אפשר להסכים שהסרט היה לא פחות נוגע ללב - וכנראה אפילו יותר - ללא כל הקישוטים והמניירות האלה. ובכל זאת, אם אתם מחפשים סרט חדש וחביב לצפות בו בנטפליקס - ובאים בלי ציפיות גבוהות מדי - הוא כנראה יענה לכם על הצורך.