מכעיס, מעצבן ומרגיז: "העוקץ הפיניקי" - לא באמת סרט אלא שעת סיפור

אם יש במאי שחתום על כל פרמטר בתאוריית האוטר - זה ווס אנדרסון. שוט אחד מסרט שלו מספיק כדי לזהות את טביעת האצבע הייחודית שלו: קווים ישרים וסימטריה מדויקת על מאית המילימטר, אסתטיקה בוהקת ופלטת צבעים פסטלית תכולה-ורודה ודמויות אקסצנטריות שכל קשר בינן לבין המציאות הוא מקרי בהחלט. העולם המדומיין שאנדרסון בנה לעצמו, מנותק לחלוטין מהמיינסטרים וראוי להפוך לתת ז'אנר שקרוי על שמו. מנגד, הבחירות האומנותיות החוזרות ונשנות שלו הן גם עקב האכילס שלו כיוצר. האיזון המחושב, הדיוק והחדות - מונעים ממנו להיות חדשני, מסקרן או מעניין. גם סרטו החדש "העוקץ הפיניקי" (The Phoenician Scheme), שעלה בסוף השבוע לאקרנים בישראל (לאחר שנדחה בעקבות המלחמה) "נהנה" מהתכונה המפוקפקת הזו.

במרכז ה"עוקץ הפיניקי" הסוראליסטי ברמות, ניצב אנטול "ז'ה-ז'ה" קורדה (בניסיו דל-טורו) מן גרסה ביזארית לכל טייקון מושחת מודרני. העסקים המפוקפקים ותאוות הבצע שלו גוררים אחריהם ניסיונות התנקשות בלתי פוסקים מצד יריביו, ואיחוד יוצא דופן של כל ממשלות העולם במטרה להפיל אותו. אחרי שכמעט הפך לז"ל, קורדה מבקר לכמה רגעים בבית משפט של מעלה וחוזר לחיים. כדי לתקן את דרכיו הוא יוצר קשר עם בתו הנזירה ליזל (מיה ת'ריפלטון) והמרוחקת רגשית, לה הוא מתכוון להוריש את הונו. בעיצומו של פרויקט שאפתני במזרח התיכון, קורדה יוצא למסע סחיטת המשקיעים שלו יחד עם בתו ועוזרו ביורן (מייקל סרה), שהופך גם למסע של בונדינג והקרבה משפחתית.

הכותרות בפרסומים השונים זועקות בפונט מודגש ש"העוקץ הפיניקי" הוא קומדיה. אבל הבעיה היא כזו: הוא לא מצחיק. בכלל. ווס אנדרסון נתפס ככותב שנון של דיאלוגים משעשעים בואכה ממש מצחיקים - השאלה האמיתית היא בעיני מי הוא נתפס ככה? קומדיה שמצחיקה ועובדת באמת, נולדת דווקא מתוך הקונפליקטים הכי חזקים וחדים שלה. בסרט הנוכחי הדבר הכי חיובי שאפשר להגיד עליהם הוא שהם מלאכותיים - בדיוק כמו הדמויות במרכזו, שמרגישות יותר כמו בובות פלסטיק חלולות מאשר אנשים בשר ודם. כי אף צופה בעולם הזה לא יכול להזדהות עם אף דמות כזו ולכן "העוקץ הפיניקי" הוא לא באמת סרט, אלא שעת סיפור עם דמויות פלקט בגן חובה. אבל אם מתעקשים, חופרים ומתאמצים למצוא נקודת אור אחת בסרט הזה, זו מערכת היחסים של קורדה ובתו ליזל. קשה לומר שהכימיה בין דל טורו לת'ריפלטון מחשמלת או מרשימה, אבל אם צריך לבחור - אז הנה.

כמו תמיד, אי אפשר לדבר על סרט של ווס אנדרסון בלי להתייחס לסגנון הוויזואלי שכל כך מזוהה איתו. גם ב"העוקץ הפיניקי", הפריימים של אנדרסון נקיים ומצוחצחים, צבעוניים ובאמת יפים. אבל האסתטיקה ה-אובר דה טופ הזו, בשילוב תנועות מצלמה חדות ומשעממות רק מכאיבה לעיניים שככה רואות ומוכיחות ששלמות וסטיילינג מדוקדק הם לאו דווקא דברים חיוביים. כי השלמות החזותית שאנדרסון דוגל בה, בלי טיפה של לכלוך על הפריימים, בלי תנועת מצלמה מלהיבה או סיכון אומנותי ממשי שיכול להצית עניין, הופכת את הסרט לאסופה קטטונית של פריימים עם קומפוזיציה יפה ותו לא. וכל זה תופס לגבי כל סרט שהוא אי פעם יצר. זה לא כיף, זה לא שונה. זה סתם רפטטיבי ומשעמם טיכו.

האם יש מצב שווס אנדרסון הוא שרלטן קולנועי, בדיוק כמו קורדה הגיבור שלו, שתמיד חוזר ומוכר לקהל שלו את אותה הסחורה ואותה השבלונה הקולנועית, רק עם קאסט שונה? לטובת השיעמומון התורן, אנדרסון גייס את השחקנים הקבועים שלו: טום הנקס, בריאן קרנסטון, ווילם דפו, בנדיקט קמברבאץ' וסקרלט ג'והנסון. כל אחד מהם מגיח לכמה רגעים בודדים ומסכנים, עם חמש-שש שורות של טקסט במקסימום. אבל זוהי רק מלכודת "אנדרסונית" ידועה: כל אחד מהם הוא כאן לשם הקישוט בלבד ושמו גויס למשימה לצורך הארכת רשימת הקרדיטים.

"העוקץ הפיניקי" הוא סרט מכעיס, מעצבן ומרגיז. לא רק בגלל שהוא מעלה כל כך הרבה פיהוקים, אלא מפני שהוא עלול להיות עילה לא מוצדקת בעליל עבור אנשים תמימים לבזבז את זמנם ומיטב כספם על כרטיס קולנוע, לא כולל חניה במחיר מופקע. כמו תמיד, וזה תקף לגבי כל סרט שאנדרסון ביים אי פעם ועוד יביים (רק בריאות!), "העוקץ הפיניקי" שמור אך ורק למועדון המעריצים המצומצם והסגור שלו, אלו שמתלהבים בכל פעם שג'ייסון שוורצמן מופיע על המסך. לכל השאר יש מספיק סרטים טובים יותר לצפות בהם.