"אנשים עם בעיות פסיכולוגיות עמוקות, שאין להם בעיה עם אכזריות, נמצאים כרגע בשלטון"

כשהיא בעשור התשיעי לחייה, זוכת האוסקר, האמי והטוני - ומרחק זכייה אחת בגראמי ממעמד ה-EGOT הנחשק - הלן מירן ממשיכה לעבוד במרץ: לפקוד פסטיבלים נחשבים, לככב בדרמת הפשע "מובלנד", שכבר הפכה ללהיט סטרימינג באמריקה, ולקדם את המותחן הפסיכולוגי החדש בכיכובה, "הכישרון של גברת הייסמית'", שעולה לאקרנים בסוף השבוע.

בסרט החדש מירן מגלמת את הסופרת המצליחה והשנויה במחלוקת פטרישיה הייסמית', שכתבה רבי מכר כמו "זרים ברכבת" ו"מחיר המלח", שזכו לעיבודים קולנועיים. היא מוכרת גם בזכות סדרת הספרים שיצרה, שבמרכזה טום ריפלי, הנוכל הכריזמטי והחלקלק. הדמות זכתה לכמה גלגולים על המסך הגדול, בין היתר בגילומם של אלן דלון, דניס הופר ומאט דיימון בסרט "הכישרון של מר ריפלי", ולאחרונה גילם אותה השחקן האירי אנדרו סקוט במיני-סדרה עטורת השבחים שעלתה בנטפליקס.

הסרט החדש מבוסס על המחזה "שווייץ", שעלה לפני יותר מעשור, ובמרכזו דמותה של הייסמית'. אל ביתה המבודד בעיירה קטנה בהרי האלפים שבשווייץ מגיע אדוארד רידג'וויי (אלדן ארנרייך, "יחי הקיסר!" ו"סולו: סיפור מלחמת הכוכבים"), סוכן ספרותי שנשלח מטעם המוציא לאור שלה כדי להאיץ בה לחתום על חוזה חדש, שבמסגרתו תתחייב לכתוב ספר נוסף על הרפתקאותיו של טום ריפלי. אלא שהייסמית' מקבלת את פניו בניכור צונן. במקביל, במוחה נרקמת עלילת משנה מסתורית, שבה היא מדמיינת את רידג'וויי בדמותו של ריפלי הנכלולי.

עבור מירן (81), מדובר בתפקיד נוסף שבו היא מגלמת אישה אמיתית. בעבר עשתה זאת, בין היתר, בסרט "המלכה", שזיכה אותה באוסקר לפני 20 שנה, וב"גולדה" של הבמאי הישראלי זוכה האוסקר גיא נתיב, שיצא לפני שלוש שנים והעניק לה מועמדות לפרס גלובוס הזהב. בקיץ 2023 אף קיבלה פרס הוקרה בפסטיבל ירושלים.

אלא שבשנים האחרונות מירן גם מצאה את עצמה במוקד של סערות בשל תמיכתה בישראל. לפני כמה חודשים הופץ ברשת סרטון שבו היא נראית נרדפת בלילה ברחובות לונדון בידי פעילים פרו-פלסטינים, שכינו אותה "כלבה ציונית מרושעת". בהמשך הופצה גם תיאוריית קונספירציה שלפיה המתיחות לכאורה בינה לבין השחקן טום הארדי על סט הסדרה "מובלנד" נבעה מהתנגדותו לעמדותיה הפוליטיות. הטענה לא זכתה לביסוס, אך לא מנעה את הפצת השמועות. מירן מצידה שמרה לאחרונה על פרופיל נמוך והתמקדה בעבודתה.

עוד לפני תחילת הריאיון ל-mako, אנחנו משוחחים על המפגשים הקודמים שלנו. מירן נזכרת בחיבתה לשחקן דביר בנדק, ששיחק לצדה ב"גולדה", ומבקשת למסור דרישת שלום לבמאי גיא נתיב. "ראיתי שהסרט החדש שלו מוצג בהצלחה בפסטיבלים ושמעתי עליו דברים טובים. אני כבר מצפה בקוצר רוח לצפות בו בעצמי. מאוד שמחתי לעבוד איתו", היא אומרת.

האם זאת עבודה הכנה שונה לגלם אישה אמיתית, אבל לא בסרט ביוגרפי כמו "המלכה" או "גולדה"?
"מבחינתי אין שום דבר שונה. הוטל עליי לגלם אישה בצורה הכי נאמנה למציאות שיכולתי, ובמובנים מסוימים, בגלל העלילה הדרמטית והמותחת שנבנית בהדרגה ככל שהסרט מתמשך, היה עליי אפילו לשים עוד יותר דגש על האופן בו השתדלתי לדייק עם הדמות. אין פה אלמנטים דוקומנטריים שאפשר לזהות בבירור מתיעודים שלה מהעבר, ולכן המחויבות עליי לגלם אותה בצורה הנכונה הייתה גדולה מתמיד.

"ובנוסף, היא אישה מוכרת, אבל לא במובנים עמוקים כמו למשל אם היא דיברה במבטא כלשהו. רבים בכלל בטח לא ידעו איך היא נראתה. אבל היא טיפוס מאוד עוצמתי ואינדיבידואלי, ובסופו של דבר האמת מעניינת הרבה יותר מאשר תסריט בדיוני. תיחקרתי על אודותיה כמה שיכולתי ולא ניסיתי לשכפל אותה, אלא פשוט לחוש אותה בעצמי כשהייתי בדמות כמה שרק התאפשר לי".

האם מרגש יותר לחשוף את האמת של דמות, או דווקא להיות מסוגלת להסתיר אותה?
"התלבטות גדולה, כי שני הדברים הם בהחלט בסט הכלים שלנו השחקנים, ואני חושבת שזה מעניין אם אתה יודע שהדמות שלך אשמה במשהו, אבל מעמידה פנים שהיא חפה מפשע, וקשה מאוד להסתיר את העובדה שאתה יודע שהיא אשמה. אבל במקרה שבו הקהל לא יודע שאתה אשם ועלייך לשכנע אותם שאתה חף מפשע לגמרי, זה כיף גדול.

"נניח שאישה נעלמה, והבעל מופיע בחדשות כשהוא מתייפח מבכי ומתפלל לשובה, כשבעצם הוא רצח אותה לפני שלושה ימים ודחף את הגופה שלה לתעלת ביוב או משהו כזה - אם הקהל קונה את זה, זו עדות לכמה השחקנים נהדרים. אבל אני מניחה שכאשר מנגנון ההישרדות העצמית נכנס לפעולה, אז אפשר לשחק בצורה מדהימה ממש. ואולי זה בעצם מנגנון ההישרדות העצמית הוא זה שגורם לך לשחק".

כמה הכרת לפני את הדמות שאת מגלמת?
"קראתי שניים מספרי 'ריפלי' וראיתי את כל הסרטים, כך שבהחלט הכרתי את יצירותיה, אבל לא ידעתי דבר על הפסיכולוגיה שלה, הרקע או על האופי שלה כאדם. עבורי זה היה מסע אל הלא-נודע של קשת הרגשות האנושיים כמו פחד, קנאה, עצבנות, כשאתה ברגע מתפרץ על מישהו כי פשוט אי אפשר לסבול אותו רגע אחד נוסף. אותו צד אפל שללא התרעה עלול להוביל במהירות ממש עד לקצה.

"אני לא מאמינה שהייסמית' הייתה אובססיבית לאלימות כאטרקציה לצפייה. אבל המציאות היא שהאלימות נוכחת בחיי היום-יום שלנו ונמצאת ממש מעבר לפינה בכל רגע נתון. ואני חושבת שזה היה הדבר שריתק אותה. וללא ספק, ישנם אנשים מסוימים עם בעיות פסיכולוגיות עמוקות כאלו, שאין להם שום בעיה עם אלימות ואכזריות בלתי מרוסנת. ורבים מהם נמצאים כרגע בשלטון".

האם את מחפשת את הדמויות הללו שיאתגרו אותך?
"הקריירה שלי הייתה לא שגרתית, לדוגמה 'הטבח, הגנב, אשתו והמאהב' או 'קליגולה'. אני נוטה לסטות מהמסלול המקובל לעתים קרובות למדי ואסירת תודה על ההזדמנות לגלם דמויות בעלות יכולת פעולה, אנרגיה ועוצמה פנימית חזקה, שמאתגרות אותי כל אחת בדרכה. ועל הדרך אני עובדת עם תסריטאים נהדרים, כי הכל מתחיל ונגמר בתסריט. זה ממש כיף.

"ובאותה נשימה, גם נהניתי לגלם שוטרת וחוקרת, כיוון ששוטרים דומים לשחקנים בכך שעליהם 'לקרוא' דמויות. הם בוחנים אנשים, מה הם לובשים וכיצד הם מתנהגים. הם קולטים את כל הפרטים בשבריר שנייה, וכך גם שחקנים עושים. אתה מעמיק אל תוך הפסיכולוגיה של הדמות, ההיסטוריה שלה וכן הלאה".

חיים שנהניתי מהם

בדומה לפרס המיוחד שהוענק לה בירושלים בהקרנת הבכורה של "גולדה", מירן הספיקה לאסוף בשנים האחרונות שורה של פרסי הוקרה על מפעל חייה. בין היתר, קיבלה פרס מפעל חיים מטעם גילדת שחקני המסך, את אריה הזהב בפסטיבל ברלין על פועלה המקצועי, ובינואר שעבר גם את פרס ססיל ב' דה-מיל היוקרתי מטעם איגוד גלובוס הזהב. לדבריה, דווקא חברי האיגוד היו הראשונים לפרגן לה כשהחלה לבסס את מעמדה בהוליווד, אחרי שכבר הייתה מוכרת בזכות סדרת הבילוש הבריטית בכיכובה, "החשוד העיקרי", ששודרה במשך שבע עונות בשנות ה-90 והעניקה לה את הפריצה הבין-לאומית הגדולה.

"איגוד גלובוס הזהב היה הראשון להעניק לי פרס באמריקה עבור סרט טלוויזיה קטן בשם 'לאבד את צ'ייס', שאומנם עבר מתחת לרדאר, אבל בזכותו קיבלתי פסלון זהב יפהפה שסייע לי רבות בהמשך הקריירה", סיפרה בנאום הזכייה שלה בטקס, שבו הודתה לבעלה, הבמאי טיילור האקפורד, ולקולגות כמו ויולה דייוויס והריסון פורד שהגיעו לכבודה. "זהו פרס על הקריירה, אך אני מעדיפה לראות בו ביטוי לחיים שחייתי וששרדתי, חיים שנהניתי מהם, שדרשו ממני מאמץ רב ושהמשכתי בהם מתוך תקווה. זוהי השתקפות מתמשכת של העבודה שלי, ולא הספד. אבל אם זה היה טקס האשכבה שלי, כשאני מביטה בקהל, אני נרגשת עד עמקי נשמתי ממי שהגיע - ואערוך רשימה של אלה שהבריזו".

מירן מתייחסת במהלך הריאיון לשינויים שחלו לאורך השנים ביחס לנשים בתעשיית הקולנוע, ולכך שכיום נפתחות בפני שחקניות מבוגרות הזדמנויות שבעבר היו נדירות הרבה יותר. עם זאת, לדבריה, הדרך לשוויון עדיין ארוכה. "קודם כל, כן, המצב השתנה, כי בעבר נהגנו להתלונן, ובצדק, שאין מספיק תפקידים ראויים לנשים, בוודאי לא ביחס למציאות. הרי נשים מהוות מחצית מהאוכלוסייה, אך כשצופים בדרמות, בסרטים או בטלוויזיה, קשה להבחין בכך", היא מסבירה.

"תמיד כששאלו אותי לגבי תפקידים לנשים במקצוע המשחק, הבהרתי שזה לא נכון להתמקד רק בזה, כמה שזה מרתיח אותי כמובן. אבל מה לגבי תפקידים משמעותיים עבור נשים בחיים האמיתיים? עלינו להמשיך ולפעול גם כיום כדי לשנות את המציאות עצמה. וכשם שהלילה בא בעקבות היום, כך גם הזדמנויות עבור שחקניות ישתנו - וזה בדיוק מה שקורה. ראינו נשים רצות לנשיאות, ראינו נשים מכהנות כראשי ממשלה ועומדות בתפקידי הנהגה בתחומים כמו ביולוגיה ימית או במוסדות אקדמיים. ב-40 השנים האחרונות נשים התקדמו בהדרגה ותפסו עמדות מפתח, ויש לכך השלכות מכל עבר. זה בלתי נמנע, ואני, למען האמת, פשוט נהנית מהפירות של השינוי הזה ומהמשמעויות שלו לקריירה שלי".

בעבר רווחה תפיסה שוביניסטית שאישה קודם כל צריכה לשרת את בעלה.
"אני יכולה לומר שבעלי תמיד תמך בי בצורה מוחלטת - אחרת לא הייתי איתו. אנחנו יחד מאז 1986 ונשואים קרוב ל-30 שנה. אבל התמיכה הזו שלו היא לא מהסוג הדביק או המעיק, הוא פשוט מאפשר לי לעסוק במה שאני צריכה לעשות ואני מאפשרת לו לעסוק במה שהוא צריך לעשות. בערך אחת לשלושה חודשים אנחנו מקיימים שיחה רצינית לגבי לוחות הזמנים של שנינו, כדי להבין איזה פרויקט אני לוקחת על עצמי ומה המשמעויות הלוגיסטיות, ומה בדיוק הוא עומד לעשות. אנחנו דואגים שהכל יסתדר ומתכננים קדימה את התקופות הבאות עלינו לטובה.

"כמו לגבי אורח החיים הפיזי שאני מקיימת, למשל. אני לא הולכת באופן קבוע למכון כושר, אלא רק בתקופות מסוימות, ואז אני מצליחה להתמיד למשך חודשיים. אבל אני שמה לב למה שאני אוכלת, ואם אני מרגישה שהמשקל מתחיל לעלות, אני פשוט מפחיתה קצת ליום-יומיים, אבל עדיין אוכלת בריא. ואגב, אני ממש לא גווינת' פאלטרו או אחת מהכוכבות הנוצצות עם שליטה עצמית מדהימה בגוף ובדיאטה. זה תחום, לדוגמה, שאני לא מצליחה להבין ומשאירה לצעירים".

מה לדעתך הוא ההבדל בינך לבין דורות צעירים?
"יש הבדל עצום, כי אנחנו לא גדלנו עם מצלמות. במובן מסוים זה חיסרון, היות שכשראיתי את עצמי סוף סוף מצולמת, זה היה הלם מוחלט. הייתי מזועזעת לגמרי. ואני מדברת על תחילת שנות ה-20 לחיי. להורים שלי לא היו מצלמות. אולי איזו תמונה פה ושם, אבל זהו. לעומת זאת, היום אנשים גדלים כשהם מרגישים בנוח לחלוטין מול המצלמה. אני לא יודעת מה צופן העתיד לילדים האלה שגדלו עם פילטרים וכל השאר. מעניין יהיה לראות כיצד זה ישפיע על חייהם כשיגיעו לגילי 50, 60 או 70. אין לדעת מה יקרה להם מבחינה פסיכולוגית או בכלל, אבל ימים יגידו. אולי הם פשוט ימשיכו להשתמש בפילטרים על עצמם.

"כשאליזבת הראשונה הגיעה לגיל מסוים, היא אסרה על הימצאותן של מראות בארמונות. כך שהדרך היחידה שלה לדעת איך היא נראית הייתה דרך אנשי החצר שלה - שנאלצו לומר לה כמה היא יפה, אחרת היו עורפים את ראשם. אז היא הייתה מוקפת באנשים שרק החמיאו לה על הופעתה החיצונית. האמת היחידה לגבי המראה האמיתי שלה הייתה ידועה לשגרירים, שכתבו בחזרה לספרד או לצרפת ותיארו 'אישה זקנה ומכוערת להחריד, חסרת שיניים, שכל שיערה נשר'. כנראה שהייתה סיבה שהיא לא רצתה להביט בעצמה במראה. ונראה לי שאני כמעט מגיעה לשלב הזה".

מה גורם לך לרצות לקום בבוקר לעבודה? לשתף פעולה עם יוצרים או שחקנים מסוימים?
"בדיוק ככה! הנה למשל עם פירס ברוסנן עבדתי על סרט בשם 'מועדון הרצח של יום חמישי' לפני שנתיים, אפילו שלא חלקנו סצנות רבות יחד, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה על סט צילומים במחיצתו וחזיתי בו בפעולה".

את בת מזל!
"אני בת מזל בכך שלא חוויתי זאת רק פעם אחת, אלא שעכשיו, כששנינו בסדרה 'מובלנד' וזוכים לשתף פעולה באופן סדיר, אנחנו מגלמים זוג bad-ass, אבל כזה שהוא גם שברירי ומלא רגש, ולמרות כל מה שעובר עליו, קשור זה לזה לנצח, למעשה. אלו דמויות נהדרות, כי יש בהן הומור ותשוקה, הן קשורות לבית ולמשפחה, רגילות ובלתי רגילות כאחד. ויש לדמויות שלנו את הפה הכי מטונף", היא צוחקת.

"פירס הוא כוכב קולנוע ענק, יש לו רזומה מרשים והוא גבר אלגנטי עם הצלחה רבה בחייו. מסוג המקרים שאתה מבחין בו ומיד אומר: 'וואו, הנה פירס ברוסנן! הוא כל כך מדהים!' ואז מגלה איזה בחור נהדר הוא, וכמה מהנה לעבוד איתו. וזה במיוחד משמעותי כשעובדים יחד לאורך תקופה של חודשיים-שלושה בצילומי עונה, שנה אחר שנה. כשאתה עובד על סרט בפרויקט חד-פעמי, אתה עוד יכול לנשוך שפתיים ולסבול בסיטואציות פחות טובות. אבל אם כבר לעבוד עם אותו בן אדם לאורך זמן, אתה מוכרח להרגיש בנוח".