אל תצפו מ"מובלנד" לגדולות - אבל בואו רק בשביל הלן מירן

בשנים האחרונות, הקו הדמיוני שמפריד בין הטלוויזיה לקולנוע הולך ומטשטש, וריבוי רשתות הסטרימינג מזמין לא מעט יוצרים ושחקנים למקבל בין סדרות לסרטים. מעבר לזה, נעשה גם שימוש נרחב במבע קולנועי כדי לספק תוכן טלוויזיוני מהוקצע ברמת פיצ'ר חצי-הוליוודי, מושקע תקציבית והפקתית. עם "מובלנד", סדרת הפשע של שירות הסטרימינג פרמאונט+, שזמינה בישראל ב-HOT ,yes וסלקום TV, היוצר רונאן בנט ("אויבי הציבור", "התן") עושה בדיוק את זה: מביא אל המסך הקטן תותחים כבדים, עם מבטא אנגלי לא פחות כבד כמו פירס ברוסנן, הלן מירן וטום הארדי פלוס תמיכה של גאי ריצ'י כמפיק וכבמאי. וחוץ מלתת פייט לשאר הרשתות, המהלך של פרמאונט+ מתברר ככל ש"מובלנד" מתקדמת: להביא את הסיפורים החזקים שמרכיבים את הקולנוע העלילתי אל המסך הביתי.

צריך גם לסייג ולומר שהעלילה של "מובלנד" לא שונה כל כך מכל סדרת פשע אחרת. בלב הסיפור עומד הארי דה-סוזה (טום הארדי), פיקסר שאחראי על פתרון הבעיות המדממות של משפחת האריגן. בראש המשפחה עומד קונרד האריגן (פירס ברוסנן), גנגסטר אירי חסר רחמים וקשוח, אבל בפועל אהבל אימפולסיבי שמנוהל על ידי הגחמות הקטלניות של אשתו מייב (הלן מירן). תוך כדי טיפולים בדרמות ואינטריגות פנים-משפחתיות, הארי מנהל שתי מלחמות במקביל: האחת של משפחת האריגן מול משפחת סטיבנסון המתחרה והשנייה על נישואיו ומערכת היחסים המתפוררת שלו עם אשתו ובתו.

לטום הארדי אין כבר מה להוכיח והוא מוכיח את זה בכל פרק של "מובלנד". את המחויבות שהוא מביא אל הסט, שחקנים אחרים עוד לא למדו. וזה לא משנה אם זה סרט עלילתי באורך מלא או סדרת סטרימינג שמסיימים בבינג' אחד. הארי דה-סוזה הוא לא הדמות הכי מורכבת שיש, אבל הארדי יוצק לתוכה את הקסם המוכר שלו ועושה ממנה מטעמים. יחד איתו, פירס ברוסנן - לא בדיוק הטייפקאסט לגלם ראש משפחת פשע רצחני, אבל נראה כמו קטר חסר מעצורים בדמות שכאילו נתפרה למידותיו. קונרד האריגן הוא לא טוני סופרנו ולא הגנגסטר הכי מרשים שנראה - בסרט או בסדרה - אבל כיף לצפות בו משתגע. מי שנותנת את הקונטרה האולטימטיבית, ורק בשבילה שווה לצפות ב"מובלנד", היא הלן מירן, שנותנת תצוגה פגזית באחד מתפקידיה המפתיעים אי פעם. השיגעון והטירוף של משפחת האריגן מתחיל ונגמר במייב - מה שנותן למירן מרחב פעולה בלתי מוגבל לבצע מהלכים משחקיים מעולים ולעתים אפילו משעשעים. איזה תענוג זה.

העלילה של "מובלנד" נבנית היטב באופן איטי, מדוד, מסוגנן ואלגנטי. אבל כמו שהתסריט בונה אותה היטב, ככה הוא גם פגום. לעומת סדרות אחרות בז'אנר, "מובלנד" לא טורחת לחקור את הנפשות הפועלות שלה, עובדה שמחסירה ממנה את הפקטור הדרוש כדי לייצר אמפתיה ועומק עלילתי ממכר. הארי דה-סוזה מבין שמשפחת האריגן מאבדת את זה, אבל הוא נשאר שם בכל זאת. למה? לא ברור. ניסיון נוסף להציג פוסט טראומה עקב פגיעה מינית חמורה - גם הוא לא מקבל במה מספקת, ולפעמים יש נטיית יתר להציג את אב המשפחה כקריקטורה של גנגסטר מאשר טיפוס שאיבד כיוון לחלוטין. תכלס, העונה הראשונה של "מובלנד" היא פשוט אקספוזיציה ארוכה לקראת עונתה השנייה (שכבר הוכרזה), שבה ככל הנראה העלילה תעמיק יותר בסיפורים האישיים של הדמויות הפועלות. הפוטנציאל שם, פשוט צריך עוד קצת עבודה.

אז אולי היא לא איזו חדשה מרעישה בז'אנר הגנגסטרים, אבל "מובלנד" היא אחלה סדרה, שסך כל חלקיה גדולים בהרבה מהשלם שהיא. הדינמו האמיתי של "מובלנד" הוא ללא ספק המשולש האנגלי שמשמש כבסיס עמוס הכישרון שלה, כי ברוסנן, הארדי ומירן הם לחלוטין הטריו שהטלוויזיה לא ידעה שהיא צריכה. גם הטאצ' ה"גאי ריצ'י" המוכר מורגש כאן, בעלילה שנעה בין קלילות בסגנון הגרסה האפלה של "הבורר" לבין דרמה אפקטיבית. מנגד, כדאי להגיע אליה עם ציפיות מותאמות, כי היא לא "הסופרנוס" או "פיקי בליינדרז", שחוץ ממאפיונרים תאבי דם, בצע וכוח הציגו דמויות מורכבות, מיוסרות ובעלות קונפליקט פנימי משכנע. "מובלנד" פשוט צריכה עוד קצת קילומטראז' בטריטוריה הזו. הכל תלוי בעונה הבאה שלה, שתצטרך להוכיח שלא מדובר בהברקה חד פעמית, אלא בתוכן טלוויזיוני שהגיע כדי להישאר, להותיר חותם ולבסס את מעמדה של פרמאונט+ כרשת סטרימינג שכדאי לקחת ברצינות.