היי גיא,
תגיד גיא – מה היה לך רע בערוץ 10?
אוקיי, שאלה טיפשית, תן לי לנסח את זה אחרת: מכל גופי השידור בעולם, היית חייב לחתום דווקא עם "קשת"? (אני אמור לכתוב "איתנו" בגלל הלוגו על הכרטיס עובד שלי ובשם הגילוי הנאות, אבל בוא, אני עובד במאקו. אנחנו הארט גרפונקל של ראול ולנברג).
אתה כנראה לא מבין מאיפה נפלתי עליך, אבל ראשית, זה הדדי. ושנית, תן לי להסביר לך איפה תפסה אותי ההודעה על המוב שלך: בעיצומה של השלמה עם זה שאני כבר קצת מביך. קצת פתטי. קצת לא רלוונטי. איך זה נוגע אליך? אגיע לזה מיד כשאסיים לקונן.
התחלתי להפנים את מצבי כשצפיתי עם בת ה-11 שלי ב"שמתי ברז למורה" והיא אמרה שזה היה לה קצת איטי, אבל היא בכל זאת נהנתה. "כי יש בסרט הזה משהו פשוט קוּל", הצעתי לה את ההסבר הכי טוב שלי. "אבא", היא אמרה בשילוב מושלם של גלגול עיניים ונשיפה וניד ראש, "בבקשה אל תגיד 'קוּל'".
זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהבכתי אותה. הרי אחד הסודות הכמוסים של ההורות הוא העונג הסדיסטי הטמון בלפדח את ילדיך, ואני לא רק חוטא בזה אלא אשכרה יוזם את זה מעת לעת - ממליץ לך בחום. ובכל זאת היה משהו שונה ברגע ההוא, משהו שלקח לי זמן להסביר לעצמי: הסאבטקסט של המבט ההוא לא היה "אתה מביך אותי", אלא "אתה מביך את עצמך".
זה לא רק מול המתבגרת בהתהוות וזה לא רק כאבא. כגבר בן 43 – ובכנות רטרואקטיבית, רגעי "פה חשדתי" ראשונים היו לי כבר כשהחלפתי קידומת – יש הצטברות של דברים שגורמים לי לתפוס שזהו, פג תוקפי והחמצתי. נגיד, הפלרטוטים הלא מחייבים האלה שכל גבר עושה בשביל הספורט: כשהייתי נשוי טרי הן היו משתפות פעולה בנימוס. כשנעשיתי נשוי עבש התחלתי לקבל מבטים של "פפפ", אבל עכשיו הן מתייחסות לזה בסלחנות. סלחנות! כאילו סבתא שוב יצאה לרחוב בתחתונים, אבל יו נואו, זאת סבתא!
או מכיוון אחר: אני מבקר קולנוע מאז תחילת שנות ה-90 ותמיד חשבתי שזה מעניק לי אצטלה של מגניבות. כלומר, נכון שאף אחד לא אוהב מבקרי קולנוע, אבל כל כך הרבה אנשים מחזיקים מעצמם מבקרי קולנוע שזה בטח מתקזז. ועכשיו אני חושב, רגע – מבקר קולנוע מאז תחילת הניינטיז? מה זה עושה אותך אם לא מאובן, הגרסה האנושית של מה שאינדיאנה ג'ונס הצעיר הגדיר בשעתו כ"שייך למוזיאון?".
התחושה הזאת של להיות מוצג מוזיאוני היא כל כך מתסכלת שנכנסתי ממנה לסרטי המשך. נגיד, אני מקפיד על הכושר הגופני שלי, ושלוש פעמים בשנה האחרונה זרקו לי שתי נשים וגיי אחד הערות בסגנון "משקולות, אה?". כתוצאה מכך, שלוש פעמים בשנה האחרונה נכנסתי ללופ של "שנייה, זה בקטע של מחמאה או בקטע של 'יא עולב, קבל כבר את הגיל שלך'"?
וואי גיא, זה כזה חרא שלא נותרה לי ברירה אלא להתחיל בתהליך של השלמה. אתה יודע, "גברים בגיל הזה" והכל. אפילו סידרתי את זה בראש ככה שחלק מהעניין הוא מקום העבודה שלי. כשתגיע לבניין אתה תראה בעצמך שמאקו מוצף היפסטרים בני 25, אז מה הפלא שאני מרגיש פג תוקף? הרי החבר'ה האלה כל כך רלוונטיים שהם בכלל לא נוסעים לעבודה: הם נשלחים בפוש.
באמת שכבר הרגשתי בתחילתה של השלמה כשבום, "פינס סגר בקשת". כלומר, לא רק שעומד לעבוד כאן גבר מבוגר ממני שעדיין רלוונטי, ולא רק שהוא יסתובב בקומות של המקובלים, אלא שהוא מוכיח שאפשר להיות "בגיל הזה" ולהיעשות רק יותר רלוונטי. פשוט תראה את הגרף של עצמך: בניינטיז היית בכבלים, אחר כך השתדרגת לברודקאסט של ערוץ 10, ועכשיו אתה מגיע לגוף השידור מספר אחת בישראל, שזה משהו שאני באמת חושב על "קשת" ולא כותב רק בגלל הסיכוי הסביר שאבי ניר יקרא את הטקסט הזה.
גיא, זה לא לעניין לחשוף את גילו של ג'נטלמן, אבל מקורותיי בוויקיפידה מספרים לי שכשיצאתי מרחם אמי, אתה כבר ידעת קרוא וייתכן שגם כתוב. מה הסוד שלך? איך לעזאזל אתה נעשה רק יותר רלוונטי בזמן שכולנו קמלים? ולא סתם רלוונטי, אלא בתחום סיקור הבידור, שלהיות בעניינים והיפ ופרש (יופי, אפילו כשאני מנסה להגיד "צעיר" אני נשמע אחוזת ראשונים) זה חלק אינטגרלי מההגדרה שלו?
תראה גיא, אני לא מכיר אותך חוץ משלום-שלום. אבל עכשיו אתה הולך להסתובב פה, ובטח ניתקל במעלית, אז היה לי חשוב להבהיר שאתה לא בא לי טוב. למעשה, המין הגברי במלואו מבקש למסור לך שהכל עובר עליך.
mako תרבות בפייסבוק