יש כאן במקרה גבר שלא מחטט באף?

לא תאמינו, אבל יצאתי עם מישהו כבר כמה פעמים. שלוש ליתר דיוק, אבל מי סופר? מודה, בתוך כל טירוף הטור, זה ביג אישיו עבורי. מצד שני, זה ממש חדש ועוד מוקדם לצאת בהצהרות אבל שורה תחתונה: אני ממשיכה לנסות. דווקא בגלל זה, המפקדת ל' החליטה השבוע שהדבר שאני זקוקה לו יותר מכל הוא אימון אישי למציאת זוגיות או לפחות להבין איך לא לחזור על טעויות עבר. לא התנגדתי. מעבר לכך שאין לי שום זכות דיבור בעניין שכן כך סוכם בחוזה הדמיוני ביני ובינה, חשבתי בלבי שייתכן וזה יתרום לי.

כבר בשיחה הראשונה, אילת לבנון הייתה ממש נחמדה, מה שבעיקר הלחיץ אותי. אני יודעת שתהליך אימון אישי הוא אינטימי, עמוק ומצריך פתיחות טוטאלית מצד המתאמן, הווה אומר מואה. דמיינתי לעצמי מישהי שרגילה להיכנס לעובי הקורה הנפשית עם המטופל שיושב מולה ושלל דאגותיי נעו בין החשש שלא אצליח להיפתח לבין החשש שאפתח אולי יותר מדי. החלטתי להתייחס לזה בדיוק כמו לדייטים: אני אהיה עצמי.

זה עבד.

אילת גרמה לי להרגיש בנוח מיד, היא דובבה אותי כאשפית ובאופן כללי גרמה לי לחשוב על דברים רבים. היא הסבירה לי שאימון הוא תהליך ממוקד ומעמיק של שותפות בגובה העיניים שאמור להעצים ולאתגר אותה ואת המאומן (היי! אני בפנים! שותף זה בדיוק מה שאני מחפשת). היא הסבירה לי שמי שמגיעה אליה הם אותם אלה שחשים שיש פער בין המצוי לרצוי (תכל'ס- סיפור חייהם של הרווקים). ושהמטרה במפגשים האלה היא לסייע לאדם להבין שמשהו צריך להשתנות (בינינו, לא יודעת על מה היא מדברת. אני מושלמת ותחת הערך "כליל השלמות" במילון מונחת התמונה שלי. בארור).

האם באמת רווקי העולם זקוקים לקואצ'רית?

מכיוון שאני יסודית ופרפקציוניסטית מיסודי, גם התעמקתי במאמר שכתבה אילת על זוגיות ומצאתי שם משפט שלא יצא לי מהראש. היא כתבה: "כדי להשיג תוצאות בחיים שלנו, חשוב שתהיה התאמה בין מה שאנו אומרים ובין מה שאנו עושים". התחברתי לזה כי בדיוק בזה אני מאמינה, משתדלת ליישם ולכן אני כאן.

ובכל זאת, האם מפגש כזה באמת נחוץ לכל רווק בעולם? ובכן זה בטח לא יכול להזיק למי שמרגיש תקוע. אני חושבת שצריך מודעות עצמית גבוהה כדי לטפל בעצמך ולגרום להתקדמות ועבור מי שמתקשה- אימון אישי יכול לעזור.

יצאתי מהמפגש הזה מסוחררת קלות. בלילת מחשבות מתרוצצות בדיסוננס משוגע שנעה בין "אבל נראה לי שאני מתנהלת בסדר דווקא" לבין "אני חייבת ניתוח דחוף להחלפת אונה בדרך להתנהלות הנכונה". כל הסשן הזה והחפירות האלו בנבכי עצמי, גרמו לי להיזכר בכתבה שקראתי כמה ימים לפני, על שתי ילדות מארה"ב, בנות שש ותשע שכתבו רשימה של "30 דרישות מהחבר המושלם".

מצד אחד קומם אותי לחשוב שילדות קטנות מתעסקות ב"דרישות של חבר מושלם" בגיל כה צעיר (אגב, זאת הסיבה העיקרית שמונעת לרוב מאנשים למצוא זוגיות – לדברי אילת). מצד שני, באופן מדהים יש ברשימה הזאת כמה סעיפים שגם אני ורוב הרווקות מסביבי בנות ה-30 פלוס מסכימות לגביהם. אם כך, הבשורה הטובה היא שהקטנות האלה מבינות עניין. הבשורה הרעה היא שמסתבר שאני לא מאוד שונה מבנות שש למיניהן. מה לעזאזל? הנה הרשימה של הקטנטנות וכמה תובנות משלי .

בסופו של יום "רשימת מכולת" היא עניין מיותר. כולנו מורכבים, לכולנו יתרונות וחסרונות והדברים הם אף פעם לא כמו שהם נראים על פני השטח במבט ראשון. צריך לתת לאנשים הזדמנות, הזדמנות אמיתית. אם נתתם אותה והייתם שם באמת וזה לא קרה - זאת כבר אופרה אחרת. אני למדתי שלעתים קרובות החיים מזמנים שלל הפתעות.