לפני שלוש שנים, כשליאל מור הייתה בת 15, קרא לה אביה דני לשיחה. "הוא אמר לי 'אני רוצה לשתף אותך במשהו שלא הספקתי לשתף את אחיך', ואז סיפר לי שהוא נולד כערבי מוסלמי בסוריה, עזב את הבית, גויס לשב"כ, הגיע לארץ, התגייר - והמשיך לעבוד בשב"כ עד גיל מאוחר מאוד", היא מספרת. "זה מאוד הרתיע אותי ונבהלתי, כי אני גרה ביישוב שבו תמיד הרגשתי שאנחנו נגד ערבים. תמיד הייתי ילדה ימנית קיצונית ופתאום זה נפל עליי. הפחיד אותי לדעת שאבא שלי ערבי ופעיל בשב"כ, אנחנו לא חברה מקבלת. ממש בכיתי".
זו לא הייתה הטלטלה הראשונה בחייה של ליאל. ב-2009 נרצח אחיה, איציק מור ז"ל, בקטטה מחוץ למועדון בירושלים, ומאז מצויים בני המשפחה במאבקים משפטיים במטרה למצות את הדין עם רוצחיו. סרט דוקומנטרי חדש עוקב אחרי סיפורו של אביה, דני מור, שלא סיפר מעולם לבנו הבכור איציק על עברו המרתק. "כשהוא סיפר לי לא ידעתי מה לעשות", אומרת ליאל. "רק אמא שלי ידעה באותו הזמן. גם אחרי שכולנו כבר ידענו, לא דיברנו על זה. לא באמת רצינו להיכנס לזה מהפחד לגלות עוד ועוד".
לדבריה, תמיד קונן בה חשד לגבי מקורותיו של האב. "הוא מעולם לא סיפר על המשפחה או על הילדות שלו והיה לו מבטא כבד, אבל בחרתי להתעלם ומאוד פחדתי". הרצח הטראגי של אחיה, לדבריה, מנע ממנה לבדוק עם אביה את הנושא: "אבא שלי תמיד היה עסוק באיציק, ואף פעם לא היה לו רגע של מנוחה. תמיד הייתה טלטלה בבית ופחדתי לפתוח עוד דברים. העדפתי להיות בשקט", היא מסבירה.
"זה מאוד הרתיע אותי כי אני גרה ביישוב בו תמיד הרגשתי שאנחנו נגד ערבים. ידעתי שאני לא יכולה להישאר בדעות האלה"
הסיפור של אביה שינה את חייה. "לא ידעתי איך אני אצליח עכשיו להתמודד עם הידיעה שהחיים שלי פתאום כל כך שונים", היא מתארת. אחרי כמה ימים בהם שמרה על ריחוק מאביה, החלה מור לעכל. "חשבתי לעצמי שאולי הוא בעצמו התבייש. כאב לי עליו שהוא היה צריך להתמודד עם כל כך הרבה דברים לבד, ומצד שני כעסתי שהוא לא סמך עלינו מספיק בשביל לשתף אותנו. הבנתי שיש לי כאן חבילה ענקית להתמודד איתה והיה לי קשה. המון דברים השתנו לי בחיים - איבדתי את אחי וגיליתי שאבא שלי הוא מישהו שלא ידעתי שהוא. הבנתי שיש לי סיפור חיים שלא מבייש טלנובלה ספרדית".
מור, לדבריה, גדלה תמיד בידיעה "שכל הערבים רעים": "חונכתי לא להתקרב ותמיד להיזהר. ביישוב שלי, גבע בנימין, מותרת כניסת ערבים רק באישור מיוחד, ובכללי באזור שאנחנו גרים אין כל כך שילוב של שתי הדתות". היא הבינה שמשהו חייב להשתנות. "ידעתי שאני לא יכולה להישאר בדעות האלו יותר כי הן בעצם יכלו להכליל גם את אבא שלי, שהוא ההפך הגמור מהטענות שיש לי על ערבים. לאט לאט התחלתי להבין שבכל דת יש את הטובים ואת הפחות וזה גרם לי לקבל יותר אנשים שקצת שונים ממני. זה ביגר אותי".
החלק הקשה, לדבריה, היה לספר לחבריה, והיא עשתה זאת בדרך שתקל עליה. "שיחקנו משחק בו היינו צריכים לספר משהו שלא יודעים עלינו ושיתפתי אותם. אחר כך שתקתי והחלפתי נושא מהר כי נבהלתי, אבל הם חיבקו אותי ואמרו לי שהם אוהבים אותי ואת אבא שלי", היא מספרת. "לקראת גיל 18 הבנתי שאין לי במה להתבייש. אבא שלי הוא האדם שהכי חשוב לי בעולם ואני צריכה לעמוד מאחוריו, ומי שלא יקבל את זה, בעיה שלו. התחזקתי והבנתי כמה אנשים תומכים ומעריכים אותו", היא אומרת.
"כל דבר הפך לזיכרון מאיציק"
בליל הרצח של אחיה הייתה ליאל בת שש בלבד. "לא באמת הבנתי מה קורה סביבי אבל את התמונה של אמא כאשר היא קיבלה את הטלפון מאבא אני בחיים לא אשכח. היא זעקה לשמיים חסרת אונים 'איציק מת! איציק מת!' בבכי מטורף", היא מתארת, "הימים בבית היו קשים, זה מסוג הפצעים שלא יתרפאו לעולם, אבא הוא לא אותו אבא והחיים בבית שונים לגמרי ממה שהיו".
השנים הראשונות לאחר הרצח, מספרת מור, היו גהינום. "כל דבר הפך לזיכרון מאיציק וכל מילה נקשרה בו. בחגים, בשבתות ובאירועים הוא תמיד היה נוכח בהרגשה. הצלחת שלו בשולחן האוכל עדיין מוגשת עד היום. היו רגעים שהבית היה שבור והכל כמעט והתמוטט. חיינו בצילו של אחי המת ולא הבנו שאיציק לא היה רוצה בזה, שהוא היה רוצה שנמשיך בחיים, שנשמח ונודה על הקיים. אנחנו פשוט לא הצלחנו, היה קשה מדי".
ליאל ואחיה, איציק מור ז"ל, היו קרובים מאוד בילדותה. "היינו חברים טובים, הייתי הנסיכה הקטנה שלו. הוא היה בן אדם חייכן שתמיד שמח ולא עשה רע לאף אחד", היא מספרת, "לא מזמן מישהו שלא הכרתי שאל אותי בסופר אם אני אחות של איציק. הוא אמר לי שאני נראית כמו איציק עם שיער".
הסרט עוקב, בין היתר, אחרי הניסיון של דני להבין מה אירע באותו לילה בו נרצח בנו בירושלים. למשפחה טענות קשות על שחיתות במשטרה ובפרקליטות, והיא סבורה שלרצח היו שני שותפים. "שניהם צריכים לשבת בכלא ביחד", אומרת מור, "רק אחד מהם ישב בכלא על הריגה ולא על רצח, קיצרו לו שליש והוא השתחרר אחרי שש שנים. יום אחד ראינו כתבה שהוא השתחרר. הוא גר רבע שעה ממני וזה מרתיע אותי. היו צריכים לעדכן אותנו קודם, אבל מערכת המשפט לא משתפת אותנו בכלום". ההתנהלות גרמה לה, לדבריה, לאובדן אמון במערכת: "זו מערכת מושחתת שפועלת לפי אינטרסים. צריך לפתוח את התיק הזה מחדש".
בעקבות המקרה חולמת מור ללמוד משפטים, ובינתיים היא עומדת בפני גיוס כלוחמת חי"ר גבולות. "אמא ואבא שלי מאוד מפחדים עליי כי אני הבת הקטנה שלהם, אבל אני מאוד רוצה. אני יודעת שאיציק למעלה, רואה, שומע הכול וגאה בי ובדרך שלי".
הסרט "חורים" ישודר ב-15.8 בהוט 8
ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "משטרת ישראל מנהלת חקירות רצח ביסודיות ובמקצועיות, ומבצעת את כל פעולות החקירה הנדרשות תוך בדיקת כלל כיווני החקירה. מדובר באירוע רצח שהתרחש לפני כ-12 שנים, שלווה על ידי הפרקליטות מראשיתה. במהלך החקירה נעצרו שני חשודים, נגבו עדויות, נאספו וגובשו ראיות שהועברו לפרקליטות, הוגש כתב אישום כנגד המעורבים, אחד הורשע והשני זוכה והפרקליטות החליטה שלא להגיש ערעור בעניינו. בניגוד לנטען כלל פעולות החקירה בוצעו כנדרש והפעולות בחומרים שנתפסו נעשו כדין. משטרת ישראל תמשיך ותחקור תיקי אלימות חמורים בכל האמצעים העומדים לרשותה במטרה להגיע לחקר האמת ולמצות את הדין עם העבריינים".
מהפרקליטות נמסר בתגובה: "מדובר באירוע קשה וטרגי בו מצא את מותו איציק מור ז"ל. הפרקליטות הגישה כתב אישום נגד אוהד דדון ונחום בן יצחק. על אף שלא ניתן היה לקבוע מי מבין הנאשמים הוא שנעץ את הסכין בגופו של מור ז"ל, ייחסה הפרקליטות לשניהם אחריות משפטית משותפת להריגתו ולפציעתו הקשה של צעיר נוסף. בית המשפט לא קיבל את טענתנו כי מדובר במבצעים בצוותא, הרשיע את נחום בן יצחק וזיכה את אוהד דדון. הפרקליטות ליוותה אביו של איציק, דני מור, לאורך כל ההליך ולאחריו וזאת ברגישות, בשיח פתוח וקרוב. האסון הכבד שפקד את דני ובני משפחתו עמד לנגד עינינו לכל אורך ההליך. הבענו ואנו שבים ומביעים השתתפות כנה באבלם, באובדנם הנורא ובצערם העמוק".