"אחרי עשרים שנה, סוף-סוף למדתי להגיד לא"
בהיעדר של גבולות הברורים להם, קורבנות תקיפה מינית מרשים לאנשים אחרים להתעלל בהם ולא בטוחים שהם יודעים מתי מגע הוא לגיטימי ומתי הוא אסור. פרק שלישי בערכת הכלים לנאנסת: גבולות פרוצים
לאורך השנים הייתי בטיפולים פסיכולוגיים רבים, ותמיד חזר נושא הגבולות. אצל קורבנות אונס ותקיפה מינית, פעמים רבות הגבולות הפיזיים והנפשיים לא מוגדרים. ככל שהתקיפה ארעה בגיל מוקדם, יותר ככה קשה יותר לקורבן לייצר תחושה של בעלות ושליטה על עצמו ועל הגוף שלו.
עוד בערוץ הנשים:
מותר לו לגעת בי?
הידעתם שלנשים שהותקפו מינית לפני גיל 18 יש סיכוי כפול להיאנס שוב? אנחנו, קורבנות תקיפה מינית, נרשה לעתים לאנשים להתעלל בנו - כי אנחנו מורגלים בזה. כשאדם אחר נוגע בגוף שלך, הנטייה הטבעית שלנו היא להתנתק, להפריד בין הגוף לנפש, ולתת לאותו האדם לעשות את שלו. תחושת הבושה שלנו בגלל העובדה שחוללנו, שחדרו ופרצו לתוך הדבר הכי בסיסי שלנו - לגוף שלנו, מייצרת איזושהי אשמה ותחושה שאנחנו אחראים למה שקרה, שאנחנו הבאנו את זה על עצמנו. ובגלל שאנחנו מרגישות אשמות - אנחנו לא בטוחות אם זה לגיטימי או לא שמישהו רוצה לגעת בנו. משהו ברמה הראשונית של האם אני מעונין או לא מעונין הוא לא ברור מספיק למי שחוותה אונס.
אחרי 20 שנה בהן לא ידעתי להגיד לא, רק לאחרונה למדתי לכבד את המרחב האישי שלי, למדתי להגיד לא, למדתי לעצור. צריך לבנות מחדש את הגבלות שלנו והם צריכים להיות נאמנים אלינו - ולא לחברה. זה תהליך והוא לוקח זמן.