השבוע מלאו לספר הראשון שלי 32. הוא ראה אור באפריל 1980, בעולם אחר לגמרי, שלא היו בו מילים כמו בלוג ופוסט ופייסבוק ואפילו מחשבים היו עדיין שייכים לספרי הסיינס-פיקשן שהייתי בולעת, חסרת סבלנות לעתיד לבוא. הכול היה איטי מידי, הילדות נמשכה שנים ארוכות והתקדמה באיטיות מייאשת, למרות שהייתה משובצת ברגעים נעימים, והשגרה הייתה ברורה, מוגדרת ומועטת הפתעות. כל שיעור היה נמשך שעות ארוכות והקיץ היה בלתי נגמר. חיכיתי בחוסר סבלנות שכבר אהיה גדולה. רציתי שתגיע מציאות אחרת, צבעונית, מלאה באנשים חדשים שאינם הפנים המוכרות שבחדר האוכל. רציתי להציץ מעבר למסך, לראות את העתיד, להיות מישהי אחרת, בטוחה, מוכרת והכי חשוב – יפה.
זה מוזר שזה היה הדבר הכי חשוב בעיני הילדה שהייתי. אולי כי זה היה תנאי סף להיותך נסיכה וכרטיס כניסה לעולם האגדות שבראתי לי. אולי בגלל שיופי הוא מרכיב מאוד חשוב בחברה של בני נוער הגדלים ביחד. כל אחד מתויג. היו את היפות, היו את החכמות והיו את ה'מעניינות', אלה שלא שיחקו לפי הכללים. אני הייתי שייכת לקבוצה השלישית, ורציתי להיות בראשונה. לוקח זמן להבין שהקבוצות האלה לא היו קיימות בשום מקום,
פרט לראש שלי.
משפט להשראה: הדפיסי, גזרי והדביקי לעצמך על המראה
"להיות יפה" לא תלוי במתבונן. זה משתקף מבפנים.
לוקח זמן ללמוד לחבב את עצמך. בדיעבד, גם כשאת נזכרת בתקופות בהן היית באמת לא מודעת או שעשית שטויות. והיו לא מעט כאלו. אחרי הכול, כל הרגעים האלה הם חומרי גלם. מהחומרים האלה נבנים מי שאנחנו עתידים להיות.
אני רואה את הילדה היחפה שהייתי, את הנערה חסרת השקט שהייתי, את כל האחרות שהייתי, לאורך השנים. הן מסתכלות עלי ואני מסתכלת עליהן בחזרה. מרגישה אותן. כל הנשים שהייתי נוכחות גם היום, ויש להן מה להגיד.
כשהייתי בת שמונה עשרה כתבתי:
"אני בת שמונה עשרה וכמה ימים
רק לפני כמה ימים
הייתי בת ארבע עשרה
וחשבתי שאף פעם אף אחד לא יאהב אותי
וחשבתי שתמיד לא אדע שום דבר
על העולם הזה
ואחרי כמה ימים
הייתי בת שש עשרה
וחשבתי שהמצאתי את האהבה
ואת המין
ואת כל פלאי העולם הזה
ועברו עוד כמה ימים
אני כאן
חושבת שלא עברו בכלל
שנים מפעם
קשה להאמין שאני בת שמונה עשרה
...
יש לי עוד המון שנים
והמון דברים לעבור
אבל זה לא מטשטש את העובדה
שכבר עברתי המון דברים חדשים
שהפכו לישנים וידועים שקשה להאמין
שפעם הם היו שייכים לעתיד.
דקה אחרי דקה
ניגרת כמו סילון דקיק של חול
והזמן חולף לי בין האצבעות.
יש לי כבר שמונה עשרה שנים
פחות לעבור
וערמה של מכתבים
ששייכים לעבר
שמחכים לתשובה
(מתוך "דברים שצרכים לעבור", יצא לאור באפריל 1980)
בת השמונה-עשרה שכתבה את השיר הזה לא ידעה עד כמה היא תמימה ולא היה לה מושג מה מחכה לה מעבר לסיבוב. היא היתה בטוחה לגמרי שיש לכל דבר סיבה, שהצדק מנצח, שהאהבה זה הדבר הכי חשוב ושהעולם מוקף בפרדסים. לא הייתה לה שום דרך לנחש אותי, אותה, היום.
היא לא הייתה מזהה אותי אם הייתי חולפת מולה ברחוב.
היום בגיל חמישים ואחת (וחצי) אני נפרדת בתודה מכל הנשים שהייתי, מחכה בסקרנות לפגוש את אלו שאני עומדת להיות.
>> בטור הקודם שלי: מה תמונת הפייסבוק שלי אומרת עלי?
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן
