אף פעם לא הייתי כוסית, למרות שעמוק בלב תמיד האמנתי שאני יכולה להיות. אני יודעת שזה נשמע קצת שחצני וזה בסדר מבחינתי, כי בשבועות הקרובים אני הולכת להגיד על עצמי דברים כל כך קשים ומעליבים שזה ממש פייר להתחיל מקצת פירגון. בפוטנציאל שלי אני יכולה להיות כוסית הורסת, אבל כבר שנים שאני נראית כאילו יצאתי מהפח ביום רע, או כמו סתם בחורה לא מאוד אטרקטיבית, לא מאוד מודעת לעצמה ובעלת טעם די רע בבגדים ביום טוב.
מאז ומתמיד אני מתהלכת בעולם ב-20 אחוז מימוש של הפוטנציאל שלי. אולי 30. בגיל הנעורים האחוזים היו קצת יותר גבוהים, כי הייתי רזה ולבשתי חולצות בטן וזה הספיק, פחות או יותר, ובצבא לבשתי מדים ולא היה הרבה איך לשחק עם זה. אבל מאז שאני אזרחית אפשר לומר שחוסר מימוש הפוטנציאל החיצוני שלי היא תמה קבועה שמלווה אותי: תמיד עם התספורת הלא נכונה או הכמעט נכונה, שזה גרוע באותה המידה; אף פעם לא עם בגד שמחמיא לי (לרוב עם בגד שלא מחמיא), לרוב בלי איפור והרבה פעמים עם נעליים משלוש עונות אחורה ועם תיק שאמא שלכן הייתה מתביישת להיראות איתו בציבור, או אולי דווקא לא הייתה מתביישת, וזו בעצם הבעיה.
כנראה שמראה זה לא הכל, כי עובדה שאיכשהו הצלחתי להתקדם ככה בחיים, להתחתן, להצליח קצת בעבודה ולהרגיש בסך הכל די אחלה עם עצמי, למרות העליבות האסתטית. אבל האמת היא שאחת לכמה זמן אני מסתכלת במראה, חושבת לעצמי שבזווית מסוימת אני יכולה להיות אולי די יפה, ותוהה למה אני לא ממנפת את החן הנסתר הזה? למה אני לא נותנת דרור לפצצה השחרחורת שיכלתי להיות? למה אני מתעקשת להחביא אותה מתחת לעוד אפודה מעיזבונו של סבא ברוך?
אז הנה היא, רשימת התשובות לשאלה הזו. אבל הפעם אני לא מתרצת, אלא מסירה חסמים: ראו זאת כהתחייבות שלי אליכם ואל עצמי. הפעם הזאת, אחרי שאסיים לענות – אתחיל לשנות.
1. כי אני פריקית של נוחות
אם להיראות טוב אומר שהולך להיות לי קר – אז הפרויקט מבוטל, אני נשארת מוזנחת. אני לא מוכנה ללבוש גרביונים בחורף, לא מוכנה שבגוף שלי יגעו בדים סינטטיים שעושים לי צמרמורת, לא מוכנה ללבוש מכנסיים צמודים ומכאיבים שלוקח נצח להוריד בשירותים ונצח ללבוש חזרה. על עקבים ברור שאין מה לדבר. לו יכולתי הייתי לובשת רק טרנינגים כל היום, מכף רגל ועד ראש שכבות-שכבות של טריקואים וטריניגים מהוהים, בלויים ורכים.
2. כי אני עצלנית
לטרוח חצי דקה, לרפרף עם המסקרה על הריסים ולתת לעולם הזדמנות ליהנות מהעיניים הגדולות והירוקות שלי? נההה, אם אפשר סתם לשטוף פנים ולגרור רגליים לקומקום החשמלי, אז עדיף. שלא לדבר על זה שבערב צריך לנקות את זה עם מסיר איפור. כבר עדיף למות.
3. כי זה לא באמת מעניין אותי
אני לא מתנשאת, יש לי עיסוקים שטחיים רבים וטיפשיים, ואני מלכה בעיסוק בקטנות: אני אוספת שקיות כפייתית, רכלנית רצינית ומתעניינת מאוד ברומן בין אליאב לדנית. אבל טיפוח ואופנה מעולם לא היו בין תחומי העניין שלי, ואני משתעממת די מהר משיחה על חנות מקוונת חדשה או מהמלצה על מעצבת גבות אמנית. אני לא מעריכה אסתטיקה אצל נשים אחרות, ובטח שלא מקפידה לטפח אותה בעצמי.
4. כי אני קמצנית
להיראות טוב עולה הרבה כסף. אם היה לי כזה, נראה לי שהייתי יכולה ליהנות מתור שבועי למניקור, מעצב שיער מעולה ובגדים שמחמיאים לי ולא מפתחים כדוריות בד תוך עונה אחת. אבל אין לי הרבה כסף, וכאמור, עולם היופי לא מספיק מעניין אותי כדי שאוציא עליו את הסכומים התובעניים שהוא דורש. בנוסף, סעיף 5.
5. כי אני מעדיפה בגדים ישנים על חדשים
הייתי יכולה לשחק אותה מגניבה ולהגיד שאני אוהבת וינטאג', וזה לא בלתי נכון – יום שבו סבתא שלי מסכימה לשחרר לי סוודר מרופט שלה (והיא לא מרבה) הוא יום חג. אבל אני לא מאוד סלקטיבית ביד השנייה שלי, ומרבית המלתחה שלי מתבססת על סריגים מקולקציית סתיו 2010 של קסטרו שקיבלתי מחברה, יחד עם שק מלא בשאר הפריטים שהיא כבר לא לובשת. וכאילו כדי להחמיר את מצבי העגום, לפני מספר שנים אמא שלי פתחה חנות יד שנייה, שדואגת להתאים לסריג מקסטרו ג'ינס מחברה בלתי מוכרת בגזרה בלתי מוכרת.
6. כי יש לי משיכה לסמרטוטים
משהו בתוכי תמיד יעדיף סיבוב קניות בשוק בצלאל על פני אחד הקניונים. זה קשור גם לסעיף הקמצנות, אבל אני באמת חושבת שזו גם נטיית לב: אני נוטה לחבב בגדים חסרי צורה מבדים לא איכותיים.
7. כי אני גרה בקיבוץ
יהיו שיגידו שבגלל הפריפריאליות אני לא מעודכנת בצו האופנה, אבל בעיניי זו פשוט סיבה מעולה להסתובב עם כתמים על החולצה או לצאת מהבית בנעלי ספורט שלא למטרת עשייה ספורטיבית. בחיים לא הייתי מעזה להיראות ככה בציבור בו לא מקובלת אכילת חמציצים לארוחת ארבע.
8. כי כנראה שאין לי ממש חוש אופנתי
זה לא שיש לי טעם מזעזע (לדעתי), פשוט אין לי כל כך מושג. אני לא יודעת איך עושים את זה ברמות הבסיסיות ביותר: לא יודעת אם החגורה צריכה להתאים לנעליים ואם מותר ללבוש אפור עם חום. כמעט כל יום אני מרגישה כמו טעות אופנה, ותנו לי לנחש שזאת לא הרגשה חסרת בסיס.
9. כי כבר התחתנתי
לפני שמצאתי את בעלי קצת יותר השתדלתי. לא שזה מאוד הלך לי, אבל ידיי נרפו משהו בחמש השנים האחרונות. פליטות של תינוקות, בננות מרוחות ושקים שחורים שנוספו לי לעיניים בשנים האלה לא גרמו לי לחזור ולהתאמץ.
10. כי גם כשאני כבר מנסה, אני נכשלת
חברה שלי, במקרה פאשוניסטה הארד קור, עמדה להתחתן. התלבטתי שבועות מה ללבוש לאירוע הזה, קניתי שלוש שמלות שונות, התארגנתי מול פאנל של חברות כדי שיעזרו לי לבחור נעליים. הגעתי לאולם ברגליים פקות, נפלתי לזרועותיה של הכלה ואמרתי לה כמה מהממת היא נראית. בתגובה היא סקרה אותי במבט ארוך ושאלה אם אני מצפה לילד שלישי.
כל הסיבות האלה משלימות אותי להיות מי שאני – לא מגונדרת, לא מטופחת, לעתים גם די מוזנחת. במכלול התכונות שמרכיבות את האישה שאני, המראה החיצוני הוא ללא ספק החוליה החלשה שגורמת לי להכי הרבה חוסר ביטחון. אני דווקא אוהבת תשומת לב, אבל אף פעם לא חיפשתי לקבל אותה בזכות המראה שלי. זה לא עומד להשתנות, גם אני לא עומדת להשתנות. אולי רק קצת.
אני עושה עכשיו את השינוי הזה כי איפשהו תמיד הייתי סקרנית לראות את עצמי במקסימום. איך אני יכולה להיראות אם אהיה במאה אחוז פוטנציאל שלי? איך המיקסום החיצוני הזה ישפיע עליי? אני לא מתכוונת להתחיל להתאמץ ולעבוד בזה, לא עומדת להוציא יותר מדי כסף וגם לא חשבתי להפסיק לקבל בגדים מסבתא. טוב, אולי רק קצת.
בשבוע הבא: עורכת האופנה של mako עוברת לי על הארון ואומרת לי מה להעיף ומה לשמור
רוצים לכתוב לנועה? noa.yechiely@mako.co.il