זה לבטח היה החשש הכי בלתי מתקבל על הדעת שמרואיין הביע בפניי ערב שידור כתבה. הפתיע יותר שהבקשה הגיעה מאם שכולה שבנה נרצח לפני פחות משנה. שחף ריבק, אמא של אור, ביקשה לוודא ששידור הכתבה ב"עובדה" ביום שני הקרוב, לא ירע, חלילה, את תנאי מאסרו של רוסלן יעקובוביץ', מי שרק לפני פחות משנה רצח באכזריות, בדם קר, את בנה. היא ביקשה למנוע את האפשרות שבעקבות השידור יתנכלו האסירים בכלא ליעקובוביץ'.

"אני לא חושבת שאנשים יכולים להזדהות עם משהו ממה שאני מרגישה ביחס לרוסלן", מנסה ריבק להסביר. "בדרך כלל כששומעים 'רצח', אז דבר ראשון יש התייחסות לאירוע והתייחסות לזה שביצע את הרצח, והיחס הוא בלתי נסלח. אני מבודדת את המקרה נקודתית. אני לא יכולה למחוק את שמונה השנים שבהן הוא היה בן בית והחבר הכי טוב של הבן שלי. זה משהו שקשה לי לתאר אותו, אבל מבחינתי רוסלן משלם בכלא מחיר נקודתית על מה שהוא עשה. קשה לי למחוק את כל העבר של רוסלן כאדם וכחבר של אור".

מהרגע שבו דיווחו מהדורות החדשות בבוקר שבת אחד באפריל האחרון על הרצח בכפר חרוב, היה בסיפור הזה משהו אחר. אולי בגלל הניגוד הבלתי נתפס בין זירת הרצח - קיבוץ פסטורלי המשקיף ממצוק על הכנרת - לבין אכזריות המעשה, אולי בגלל עוצמת האהבה בין הרוצח לקורבן עד ממש לפני האירוע, אולי בגלל התנהגותו המצמררת של רוסלן יעקובוביץ', מהרגע שדקר למוות את חברו, אור ריבק. מי שנחשב לנפש התאומה שלו מאז שהיו ילדים.

רצח בכפר חרוב - זירת הרצח
השאלה הגדולה: למה רוסלן עשה את זה. זירת הרצח בכפר חרוב | צילום: משטרת ישראל

בחודשים האחרונים יצאנו, תחקירנית "עובדה" איה בק ואני, לרמת הגולן בעקבות תעלומת הרצח בכפר חרוב. קראנו לעומק את חומרי החקירה שלא נחשפו, צפינו בקלטות מהתיק, קיימנו ראיונות ארוכים עם מכרים ובני משפחה של רוסלן ואור בעיר מעלות, שבה הכירו, ובכור ההיתוך של קיבוץ כפר חרוב שבו ניסו לשקם את חייהם. ניסינו לענות על שאלה אחת שהטרידה את כולם: למה הוא עשה את זה.

כרטיס כניסה לחברה הישראלית

זה התחיל כברית של אאוטסיידרים, שני ילדים שרק חיפשו להיות שייכים. אור ריבק גדל בקיבוץ עד שהוריו התגרשו. בנוסף לטראומה שחווה כתוצאה מפרידת הוריו, נותק אור מסביבתו הטבעית, ולאחר כמה תחנות התמקם עם אחותו ואמו בשכונת בלוק במעלות. רוסלן יעקובוביץ', הבכור מבין שני אחים, עלה עם הוריו מאוקראינה בגיל 11. ביחד איתם נחת למציאות כלכלית וחברתית קשה. כשאור ורוסלן הגיעו לאותה כיתה בחטיבת הביניים, הם מצאו מיד זה את זה. בהתחלה גישושים ראשוניים של חברות, אחר כך קשר חברי בלתי ניתן לניתוק. רוסלן הפך לבן בית במשפחת ריבק. הוא ביקר בביתו כמעט בכל יום, וישן אצלו בסופי שבוע. שחף ריבק, אמו של אור, עודדה את הקשר של בנה עם רוסלן. היא ראתה בעולה החדש תלמיד טוב, "חנון עם משקפיים עגולים שדומה להארי פוטר", להגדרתה, שיכול לסייע לבנה בלימודים, ולשבור את בדידותו החברתית.

"אנשים ברחוב ידעו שאם הם רואים את אור אז הם רואים גם את רוסלן ולהפך", היא מספרת, "אם הייתה איזושהי בעיה לאור אז רוסלן היה הכתובת. הוא היה שם תמיד בשביל אור".

ומה רוסלן מצא באור?
"יותר מחבר. אור היה צבר, הוא הכיר את הסלנג. אור היה בשביל רוסלן כרטיס כניסה לחברה הישראלית".

 לקראת סיום התיכון מסתבכים שני החברים. אור נתפס כשהוא נוהג בשכרות, רוסלן מסתבך בעבירות אלימות במהלך שירותו הצבאי כלוחם ביחידת אגוז, ונפלט מצה"ל. המדרון החלק בו גולשים שניהם מגיע לתחתית לילה אחד במועדון במעלות. בילוי משותף מסתיים בתגרה המונית, בסופה מפונה לבית החולים נער שהותקף קשות, עם שברים חמורים בפניו. בין התוקפים: מי שנחשבו פעם לחנונים של השכבה בבית הספר, אור ריבק ורוסלן יעקובוביץ'. בפעם הראשונה בחייהם, מוצאים את עצמם שניהם בתא המעצר.

"הם הסבירו לי שהנער הזה שהם תקפו מכר סמים לילדים והם עשו 'מה שהיה צריך לעשות' בשביל להרחיק אותו ולמנוע את הנזק שהוא גורם", נזכר עו"ד גידי קוסטא מטעם הסנגוריה הציבורית, שייצג את יעקובוביץ' בתיק, "אני חושב שהם ראו את עצמם כמין עושי סדר כאלה, מין שריפים שמגנים על בני הנוער. מכאן הם לקחו את זה קצת רחוק מידי".

אור ושחף
"אני בטח שלא מצדיקה את המעשה". שחף ריבק עם בנה אור ז"ל | צילום: באדיבות המשפחה

גם השופט התרשם כך מרוסלן ואור. "מדובר בשני צעירים נורמטיביים, ללא כל עבר פלילי... מבלי להתעלם מחומרת העבירות ונסיבותיה, הרי שביחס לשני הנאשמים, לא ניתן לומר כי האלימות והפשע היא דרך חייהם. נהפוך הוא, עד למקרה ניהלו הנאשמים אורח חיים תקין ונורמטיבי, תוך שהם מצליחים להתמיד במסגרות לימודיות ובמסגרות עבודה מסודרות... יש לטעמי לתת משקל ממשי לגילם הצעיר של הנאשמים, על רקע היעדר עבר פלילי ועל רקע מאפייניהם החיוביים, המטה את הכף להעדפת אמצעים שיקומיים על פני אמצעים עונשיים".

הם ביצעו את הפשע ביחד, אבל שילמו מחיר שונה לחלוטין. הוריו של אור, הקיבוצניק, משלמים ערבות עבור שחרורו. את חודשי המשפט הוא מעביר בנעימים אצל אביו בכפר חרוב. להוריו של רוסלן, אין כסף לשחרר אותו. הוא נשאר כלוא במעצר במשך חודשים ארוכים. בפעם הראשונה מתגלים פערים בין שני החברים שעד אז היו כמו גוף אחד. כשרוסלן משתחרר, מחכים לו הוריו של אור מחוץ לבית המעצר. הם חשים מיד בשינוי.

"אני לא אשכח את הרגע הזה", מספרת שחף, "זה לקבל בנאדם אחר לגמרי. מבוהל, ממש מבוהל. הוא כל-כך חיכה לצאת משם ופתאום כשהוא יצא זה היה מין פאניקה כזאת. הלכנו בסך הכול מבית המשפט עד הרכב והוא היה פשוט מבוהל. הוא הסתכל כל הזמן אחורה. הוא פתאום יצא מתוך קופסה למין משהו כזה גדול. היה מוזר לראות אותו ככה. הוא נראה שרוט ובחרדה".

מעט לפני השחרור של רוסלן מבקש אור ריבק מאביו, ראובן, להפעיל את קשריו בקיבוץ, כדי שרוסלן ייקלט בכפר חרוב. ראובן ריבק נעתר לבקשה, ובקיבוץ מסכימים מיד. "אני חושב שאור הרגיש שרוסלן הוא כמו אח שלו ולכן טבעי שהוא יבוא יחד איתו", מסביר ראובן, "היה מובן לי שאני רוצה שהבן שלי יבוא לפה, ביחד איתו גם רוסלן, ואז ביחד הם יוכלו להשתלב יפה בחברה שהיא חברה טובה. חשבתי שהשילוב הזה יהיה הדבר הנכון לעשות".

אור ורוסלן
רוסלן ביקר בבית של אור כמעט בכל יום, וישן אצלם בסופי שבוע. אור ז"ל ורוסלן

רוסלן מגיע לקיבוץ. אביו של אור מצליח להכניס אותו לעבודה במפעל. אור עצמו עובד ברפת. לכאורה נראה שזה יכול לעבוד. אבל כשיום העבודה מסתיים מרגיש רוסלן זר, וזה הולך ומחמיר מיום ליום.

בשבועות שלפני הרצח מרגישים חבריו של רוסלן למפעל היטב את השינוי שחל בו. כשאור, למשל, מאחר להגיע לארוחת הצהריים, או לאסוף אותו מהעבודה בשעות הערב – רוסלן משתולל. "זו הייתה קנאה מתוך חרדת נטישה", מעריך ראובן ריבק, "שאין מישהו אחר בעולם שלו. אור היה כל עולמו. הוא לא יכל לסבול שהוא עוזב אותו לטובת מישהו אחר".

"אני בבלאגן. גמרתי את אור"

שבת, ה-26 באפריל, 03:40 לפנות בוקר. חן לוי מעביר משמרת שמירה שקטה בשער הכניסה לקיבוץ כפר חרוב. לפתע הוא שומע דפיקה על חלון הבוטקה של עמדת השמירה. חן נבהל לשנייה, ונרגע מיד כשמהחלון מציצה דמותו המוכרת של רוסלן יעקובוביץ', תושב הקיבוץ, וחברו של חן לעבודה במפעל. חן מזמין את רוסלן להיכנס פנימה לשתות קפה. רוסלן נכנס לבוטקה, מחבק את חן ואומר לו חמש מילים: "אני בבלגאן. גמרתי את אור".

ראובן ריבק, אביו של אור, שהיה מעין אביו המאמץ של רוסלן בקיבוץ, רואה בו מאז סיום המשפט רוצח מתועב, "נבלה שצריכה לבלות את שארית ימיה בכלא". מנגד, שחף, אמו של אור, חשה כבר מיד אחר הרצח צורך עז לפגוש את רוסלן. היא יצרה אתו קשר, והם נפגשו בבית הכלא בו הוא החל הרוצח לרצות את מאסרו.

ראובן
"זאת היתה קנאה מתוך חרדת נטישה". ראובן ריבק | צילום: דנור גלזר

"אני עוד לא מקשרת בין זה שרוסלן עשה את זה, לבין מה שקרה לאור", היא מנסה להסביר, "קשה לי לתפוס את זה שהוא עשה את זה. זה כמו שני מקרים שונים. אני גם לא חושבת שאפשר למחוק היכרות של שמונה שנים עם בנאדם ולעשות בבת אחת סוויץ'. יש לי את ההפרדה הזו כרגע. אני באתי אליו לכלא כי הוא קיבל עונש על מעשה חמור שהוא עשה. כמו שאור היה בא בשבילו אם זה היה קורה".

איך נראה המפגש הראשון ביניכם?
"הסתכלתי לו בעיניים, הוא הסתכל לי בחזרה כמה שהוא יכל".

התפרצת עליו?
"לא, בכלל לא".

הוא היה נבוך? הצטער?
"הוא לא מעכל בכלל את מה שקרה, אני חושבת. הוא לא ידע ממש מה להגיד, לא ניסה להסביר לי למה. הוא גם לא ידע מה להסביר. הוא לא מצליח לעכל עוד מה הוא בדיוק עשה. גם אני לא באתי בשביל לשמוע הסבר. באתי להיות אתו, היה חשוב לי לראות אותו. זה היה לי מוזר ששניהם פתאום אינם. זה סוג של אובדן כפול במובן מסוים".

איך היה לראות אותו אזוק, מאחורי סורגים?
"לא יודעת... ראיתי את הבלבול שלו, ראיתי את המצוקה שבה הוא נמצא. מי שלא מכיר אותו יכול להגיד 'איך הוא יכול להיות קר רוח כזה' אבל זה כל כך לא נכון, כי בגלל מה שקורה לו בפנים הוא חייב לשים את המסכה הזו".

נשמע כאילו את מצליחה אפילו להזדהות אתו.
"הזדהות בהרגשה שלו. לא מעבר. אני בטח שלא מצדיקה את המעשה וגם לא מצליחה להבין אותו בכלל. אני די ריחמתי על המקום שהוא הביא את עצמו אליו. אם הוא היה מטפל בעצמו היה יכול להימנע כל הסיפור הזה".

הסיפור המלא על תעלומת הרצח בכפר חרוב – ביום שני הקרוב, ב"עובדה"

לכל כתבות המגזין