חדרי החקירות אינם חדרי ישיבות שבהם אפשר לדון במצגות, לשתות קפה ולנגוס משהו. אי אפשר בלעדיהם, והחקירות נעשות באמצעות אינסוף מניפולציות. מי שחושב שחקירות הן סוג של ראיון עיתונאי אינו יודע על מה הוא מדבר. אבל חדרי החקירות אינם מקום שבו הכל מותר. ייתכן שהם היו כאלה בעבר, אך לא עוד. השופט משה לנדאו התיר בזמנו "לחץ פיסי מתון", ואילו בית המשפט העליון קיבל ב-1999 החלטה ברורה לאסור לחץ פיסי קשה או מתון.
השב"כ נחרד מן הפסיקה ודרש מראש הממשלה ושר הביטחון דאז, אהוד ברק, לחוקק חוק שיאפשר שימוש בלחץ פיסי על נחקרים, כדי לבטל את גזירת בית המשפט. ברק נטה לחוקק חוק כזה, היועץ המשפטי לממשלה דאז אליקים רובינשטיין תמך בכך, הייעוץ המשפטי של משרד הביטחון תמך בכך בכל לב. לא הייתה לי ברירה אלא לאיים: אמרתי שלא אשאר בתפקידי כשר משפטים יום אחד אם יהיה עלי להביא בפני הכנסת חוק מתיר עינויים, עוקף בג"ץ. החוק לא הוגש מעולם לכנסת, ובניגוד לחשש ראשי השב"כ, חוקרי הארגון לא הועמדו לדין על שימוש בכוח.
ומה על "פצצות מתקתקות"? במצב שבו נתפס מחבל היודע, ככל הנראה, היכן מונחת פצצה כזו, מופעל עקרון "הגנת הצורך". עקרון זה מגן, בדיעבד, על מי שמוציא ממנו את המידע הזה בדרך שאינה מוגנת מלכתחילה.
נכשלנו במבחן התוצאה
כשמוסטפא דיראני נקב בכינויו של חוקרו, "קפטן ג'ורג'", ואמר כי אנסו אותו במהלך החקירות, הייתי משוכנע כי מדובר בדמיון חולני. אני עדיין מקווה כי בכך מדובר. אך כאשר צפיתי בקלטת שבה הופשט דיראני באופן משפיל, ואויים בפגיעה מינית, הבנתי שלא היה עליו להפעיל דמיון מרחיק לכת כדי להתייחס לכך.
אין מדובר כאן ב"פצצה מתקתקת". רון ארד כבר לא היה בידיו של דיראני, כאשר זה נתפס ונחקר. השיטה הפרימיטיבית שבה נחקר – על פי מה שהראתה לנו הקלטת שנחשפה ב"עובדה" – לא הביאה לשום מידע חדש. אם המבחן העיקרי הוא מבחן התוצאה, הרי במבחן התוצאה לא השיגה ישראל שום מידע מדיראני, למרות השימוש בשיטת החקירה הפוגעת באחד היתרונות החשובים שיש לנו: היתרון המוסרי.
תורת החקירה המודרנית מתוחכמת הרבה יותר מאשר איום בפגיעה מינית על נחקר. חקירת השב"כ שנחשפה היא אות קלון לכולנו, לא רק ל"קפטן ג'ורג'" הטוען היום שהיה זה תפקידו לשחק את "השוטר הרע" בחקירה, וכי המערכת מפילה עליו, הש"ג המסכן, את התיק הלא סימפטי הזה, וזונחת אותו בציניות.
יכול להיות שהמדינה תסכים להגיע לפשרה עם תביעתו הכספית של החוקר, כדי שלא לכבס את כביסתה בפרהסיה, אבל דמותו של "ג'ורג'" תישאר דמותו של הישראלי המכוער, המחליף את עינויי השב"כ בשיטות הבזויות ביותר, המביישות את כולנו. לפני עשרות שנים אמר לי ראש השב"כ דאז כי בעולם המלוכלך שבו נאלץ השב"כ לפעול, חייבים להיות האנשים הנקיים ביותר. ככל שאני רוצה לקוות כי דמותו של "גורג'" היא היוצא מן הכלל, אני מתקשה להאמין.