כבר זמן רב שהדלפות מעסיקות את סביבתו המשפחתית, הפוליטית והמשפטית של בנימין נתניהו. ראש הממשלה ואנשיו רואים בהדלפות סכנה לעיצוב דעת הקהל (ובה בעת, זו גם הזדמנות, וראו כמעט כל תמליל שפרסם לאחרונה עמית סגל בחדשות 12 – מגבי אשכנזי דרך פילבר ועד אלוביץ'). ההדלפות, כפי שמציג אותן נתניהו, הן תמיד "שקריות", "מגמתיות" ו"פליליות" (מותר לתהות אם הן כאלו גם כאשר הן מגיעות מפרקליטי החשוד). בתחילת השנה פרקליטי נתניהו אף הגישו ליועץ המשפטי לממשלה תיעוד של עשרות הדלפות מחקירותיו. מבחינתם מדובר בחלק מהותי מהחקירה עצמה.
נדמה שבשבוע האחרון פקע רף חוסר הסבלנות של נתניהו להדלפות. זה קרה, שלא במקרה, עם פרסומי גרסת הנחקרת שרה נתניהו (לא דברים מסעירים, למען האמת, בוודאי כשהם נטולי הסאונד המקורי, המוכר והזועם) וההתפוצצות הביובית בחקירת יאיר נתניהו (דברים מכוערים, אמנם, אך כמעט חסרי ערך). זמן קצרצר קודם לכן הודיע "שר המשפטים" אמיר אוחנה על כינוס בהול של מסיבת עיתונאים, שבה הוא הטיח ביקורת ב"פרקליטות שבתוך הפרקליטות". כל קשר בין ההצהרה לפרסום תמלילי פטרונו הצעיר באותו ערב מקרי כמו כל צעד אחר שנוקט אוחנה בסמיכות לציוצי נתניהו ג'וניור.
גם במרכז מתקפתו של אוחנה (עליה נכתב כאן בשבוע שעבר) עמדו – כמה מפתיע – ההדלפות. אוחנה סיפר כי הציע לבכירי המערכת המשפטית לערוך בדיקות פוליגרף וסריקות טלפונים לאיתור המדליפים מן החקירות אך נענה בשלילה. אחת ההתייחסויות התמוהות להדלפות נעשתה כשאוחנה תקף את הפרקליטה ליאת בן ארי ש"על פי הדלפות (...) כבר גיבשה דעתה" על חקירות נתניהו. הביקורת הראויה לדיון על היעדרותה של בן ארי מהשימוע נבלעה בשילוב מזהיר של מודעות ("שוב הדלפות") וחוסר מודעות (אם אתה מתנגד להדלפות אז למה אתה מתבסס עליהן?), סילוף (זו לא הייתה הדלפה אלא פרשנות של עיתונאים וצייצנים), חוסר אחריות מיניסטריאלית (בהצגה השקרית של בן ארי כמוטה) וצביעות (כשהדלפה משרתת את האג'נדה של אוחנה זו לא עבירה?). זה היה רגע סמלי במסיבת עיתונאים שהפכה ביקורת לגיטימית למופע פוליטי מביש.
ואף על פי כן, ראוי להתעכב לרגע על ההדלפה – כלי עבודה עיתונאי בעל חשיבות (וגם סכנה) ציבורית ודמוקרטית שהפך, כנהוג אצלנו בשנים האחרונות, לקרדום פוליטי להתחפר בו בעמדתך האוטומטית. ראוי לעשות זאת במיוחד משום שהוויכוח על ההדלפות לא מתנהל רק בין הימין והשמאל בציבור הרחב, אלא – למרבה ההפתעה – גם בין עיתונאים, שלכאורה אמורים להימצא כאן יחדיו בצידו האחד של המתרס.
ראשית יש להזכיר כי הדלפת מידע על ידי עובד ציבור היא עבירה פלילית. על פי סעיף 117 לחוק העונשין, "עובד הציבור שמסר, ללא סמכות כדין, ידיעה שהגיעה אליו בתוקף תפקידו, לאדם שלא היה מוסמך לקבלה (...) דינו – מאסר שלוש שנים". על פי פסיקת בית המשפט, הסעיף נכון גם לגבי גילוי מידע מחקירות. כך שנתניהו ואוחנה (ואחרים) צודקים בהציגם את ההדלפות כעבירה על החוק (גם אם הם, וצייצני ימין אחרים, מגלים צביעות כשהם תוקפים הדלפות שפוגעות בנתניהו ומשתפים בהתלהבות הדלפות שמועילות לו). גם הבקשה של אוחנה לחקירת מדליפים, בהתאם לחוק, לגיטימית וראויה לכל הפחות לדיון פרלמנטרי וציבורי.
איפה היינו בלי הדלפות
פתח לדיון שכזה – רציני, מעמיק, מקיף ובעיקר לא מוטה פוליטית – צריך להיות עיון בהיסטוריה הישראלית והעולמית של תופעת ההדלפות. הנה סקירה מהירה וחלקית של כמה מההדלפות הידועות יותר – לא כולל הדלפות שלא הועברו לעיתונות (אלא, למשל, לגורמי אכיפה וביקורת) ולא כולל מקרים שתועלתם שנויה במחלוקת או נמצאת עדיין בבירור משפטי:
פרשת השחיתות במשטרת ניו יורק (1970), שהביאה להתפטרות נציב המשטרה ולהקמת ועדת חקירה (ומפורסמת בזכות המדליף – הבלש פרנק סרפיקו, שעל פי סיפורו הופק הסרט "סרפיקו" בכיכובו של אל פאצ'ינו); פרשת מסמכי הפנטגון (1971), שבה התברר כיצד הממשל האמריקאי שיקר לציבור בנוגע למלחמת וייטנאם; פרשת ווטרגייט (1972-1974), שבה נחשפו פעולות לא חוקיות של ממשל ניקסון ושהביאה להתפטרות הנשיא; פרשת חשבון הדולרים (1977), שהובילה להתפטרות יצחק רבין מראשות הממשלה ושאנשי ימין (ושמאל, מסיבות אחרות) חוגגים עד היום; פרשות דרעי (1990), שהביאו להרשעתו בשוחד; פרשת בר און חברון (1997), שממנה נחלץ דרעי בזכות העובדה שכבר ריצה עונש מאסר ולכאורה פרש מהחיים הפוליטיים; פרשת השחיתות במכון לרפואה משפטית (2000), שהביאה להדחתו של פרופ' יהודה היס; פרשת האחים פריניאן (2005), שחשפה כשלים במשטרה והביאה להתפטרות המפכ"ל משה קראדי; פרשת מכירת המניות של הרמטכ"ל דן חלוץ ערב מלחמת לבנון השנייה (2006); ופרסום מסמכי פנמה (2016), שהוביל לפתיחת חקירות פליליות ולהתפטרות שורת פוליטיקאים ברחבי העולם. וזה עוד לפני שאמרנו ויקיליקס או אדוארד סנודן.
יש הדלפות מיותרות, צהובות וחסרות ערך עיתונאי (ויש כאלו גם בגל ההדלפות הנוכחי). יש הדלפות שנויות במחלוקת. יש הדלפות מסוכנות. ואגב, באשר ל"הדלפות מגמתיות", כפי שמכנה אותן נתניהו – כל ההדלפות הן כאלו. הדלפות הן תמיד אינטרסנטיות. זה לא הופך אותן לשקריות; זה רק מחייב להתייחס אליהן בזהירות ולבדוק אותן ביסודיות. כל היתר אינו אלא עוד דיון מטופש להפליא במובן מאליו ובמתקבל על הדעת.
ויש גם הדלפות חשובות. יש הדלפות שחושפות שחיתויות והונאות, ששומרות על המינהל התקין והדמוקרטיה ושמגנות על האינטרס הציבורי. ובלי הדלפות, את כלב השמירה של הדמוקרטיה תחליף "עיתונות נכה ומקוצצת, שלא תגלה כלום ולא תחשוף כלום ולא תמלא את תפקידה".
הדברים הללו נכתבו בשנה שעברה על ידי עיתונאי – לא מאנשי התקשורת השמאלנית, אלא דווקא אחד המזוהה עם הימין: קלמן ליבסקינד מ"מעריב". כי (גם) זו לא סוגיה של ימין ושמאל. זה א"ב של עיתונות – ושל דמוקרטיה.