ראש הממשלה המנוח אריאל שרון נהג לומר על עמיתו-יריבו בנימין נתניהו שהוא אדם לחיץ. "הוא לחוץ ונלחץ, נכנס לפאניקה ומאבד את העשתונות", סיפר שרון באחד הראיונות שהעניק. "אדם כזה אינו יכול להנהיג מדינה".

כבר ראינו לא מעט זיגזגים בהתנהלותו של נתניהו לאורך השנים. ראינו אותו תומך בהתנתקות ארבע פעמים – ומתחרט נוכח ההתנגדות במרכז הליכוד; תומך בהזזת אגף בביה"ח ברזילי בעקבות לחץ החרדים – ומתקפל בעקבות לחץ ציבורי; תומך בהקמת תאגיד השידור הציבורי – ואז פועל לפירוקו כשהוא מזהה בו ניצנים של עצמאות עיתונאית. ועם זאת, פליק-פלאק מהיר ומכוער כמו שביצע בהסכם הפליטים לא ראינו מזמן.

את הסימן הראשון נתן שמעון ריקלין, הפרשן המדיני החדש של ערוץ 20 והחנפן התקשורתי הישן של נתניהו. ריקלין צייץ אתמול בתגובה לפרסום על הסכם הפליטים ש"נתניהו הבטיח משהו אחד וקיים משהו אחר. אני מצטער מאוד על ההחלטה השגויה שלו שמפרה הבטחה מפורשת שלו לבוחריו בפרט ולעם ישראל בכלל". ריקלין, ידיד הזוג המלכותי, נזהר במילותיו – אבל הפרת הבטחה מפורשת היא האשמה חמורה. נאמנים פצעי אוהב ודוקרים קוצי ריקלין.

הציוץ החריג של ריקלין היה אות הפתיחה למטח לא שגרתי של ביקורת מתוך הליכוד. אנשים שמתחמקים ממיקרופונים כמו מקליעים כשראש הממשלה נחשד על ידי המשטרה בעבירות שוחד, יצאו לפתע מגדרם כדי להביע את השתתפותם המזויפת בצערם של תושבי דרום תל אביב. מילא ציפי חוטובלי ואורן חזן, שתמיד מתפקדים כילדים שעושים לביבי בושות; אבל מה עושים כשמירי רגב "מודאגת מהוויתור המהיר", חושבת ש"ההתדיינות עם נציבות האו"ם היא לא במקום" וטוענת ש"התוצאה הסופית מדאיגה מאוד"? זה לא שמאלנים שאפשר לבטל בהינף יד, אפילו לא אופוזיציונרים מתוך הליכוד. זו המעריצה מספר 1, זו שרואה בביבי "מנהיג גדול" ושמוכנה להחריב טקס ממלכתי למען כבודו.

מכאן והלאה, זו כבר היתה מתקפה ישירה על הבייס הפוליטי, מימין ומימין לו. ישראל כץ – אדם שנמנע כמעט בכל מחיר פוליטי מפגיעה פומבית בנתניהו – אמר ש"אלה לא התוצאות להן ציפינו". גדעון סער, שנחשב לאלטרנטיבה הליכודניקית הבולטת לנתניהו, טען שמדובר ב"טעות חמורה" ושההסכם שהשיג ביבי "מקרין חולשה". אאוץ'. וישנו, כמובן, נפתלי בנט, שהטיל על נתניהו את האחריות להפיכת ישראל ל"גן עדן למסתננים". בנט הוא החולשה הגדולה של נתניהו; הוא תמיד דוקר אותו מימין, והוא תמיד גורם לנתניהו ליישר קו. גם הפעם.

ההחלטה של נתניהו ודאי משמחת את תומכיו, אבל כאזרחי ישראל הם צריכים להיות מודאגים מהדרך שהובילה אליה. ראש הממשלה סיפר כי ביממה האחרונה הוא קיים התייעצויות עם שר הפנים, עם גורמי מקצוע ועם נציגי דרום תל אביב, ובסופן החליט לבטל את ההסכם. לא ברור מדוע נתניהו מקיים התייעצויות מעמיקות ומעוררות מחשבה שכאלה לאחר הגעה להסכם; כפי שלא ברור מדוע הוא מספר על גירוש לגרמניה ולאיטליה בשעה ששתי המדינות מכחישות כל תיאום איתן.

אם כך נתניהו מתנהל בנושא שהוא עצמו תופס ומפמפם כדרמטי ("תופעה חמורה ביותר שמאיימת על מרכיבי החברה ועל הזהות הלאומית", אמר ב-2012), אפשר רק לדמיין בבהלה איך מתנהלים דיונים על החלטות הרות גורל באמת למדינת ישראל (ואפשר, במקום לדמיין, להקשיב לדברים שסיפרו מאיר דגן ויובל דיסקין). על רקע פרסום התהליך הארוך והמורכב שהוביל אהוד אולמרט בהפצצת הכור בסוריה, ההתנהלות המזגזגת, הרשלנית והרופסת של נתניהו בעניין הפליטים נראית כמו דו"ח מבקר מדינה שמחכה להיכתב.

המפסיד הגדול מביטול ההסכם – מלבד מבקשי המקלט, כמובן – הוא השמאל. אתמול חגג השמאל בחוצות פייסבוק ניצחון; היום הוא כבר מנסה להתאושש מהסנוקרת.

עוד לפני שתוהים מדוע אנשי שמאל וזכויות אדם מכתירים פעולת גירוש פליטים ממדינתם כניצחון, כדאי להבהיר שניכוס ההסכם עם האו"ם ללחץ ציבורי פשוט מנותק מהמציאות. הסכם הפליטים נתפס בעיני החוגגים כהתקפלות הממשלה בפני הלחץ, בשעה שלמעשה היתה זו התקפלות הממשלה בפני החוק. המדינה ניסתה למשוך זמן בהתדיינותה מול בג"ץ, הבינה שתתקשה להצדיק משפטית את הגירוש למדינה שלישית בנסיבות הקיימות, והצליחה להרכיב לנתניהו סולם לרדת מהעץ (נתניהו בעט בסולם, אבל זה כבר סיפור אחר). לחץ ציבורי? לפי מדד השלום שפורסם לפני חודשיים, שני שלישים מהציבור תומך בגירוש. רוב הציבור לא סבור שמדינת ישראל צריכה להיות נדיבה יותר ממדינות אחרות כלפי הפליטים. נתניהו התהפך לנוכח המתקפה הפוליטית על הבייס הימני שלו, אבל התמיכה הציבורית בגירוש חורגת מהימין. לחץ ציבורי לא השפיע על ביטול הגירוש, ולו משום שרוב הציבור תומך בו.

אם כבר, צריך להודות בכנות שפסטיבל הניצחון (האותנטי והמובן) של השמאל הוביל את נתניהו להפוך את החלטתו. צייצנים כריקלין ("השמאל הצליח למנוע גירוש של מסתננים") ופוליטיקאים כחוטובלי ("קמפיין צבוע של השמאל מונע את עשיית הדבר הנכון") וחזן ("השמאלנים ניצחו") אימצו לצרכיהם הציניים את הנרטיב וייחסו לשמאל את השפלת נתניהו. בתגובה, נתניהו מיהר עוד אתמול להאשים את הקרן החדשה לישראל בסיכול ההסכם עם רואנדה (שמכחישה את דבר קיומו של הסכם כזה), ולבסוף חזר בו מההסכם החדש. ריקלין ("כבוד לראש הממשלה") יכול לנשום לרווחה; אפשר שוב להצדיע.

סוגיית המסתננים מאפריקה היא סוגיה מורכבת. אפשר וצריך לשאול אם הם פליטי מלחמה או מהגרי עבודה, אם הם הבעיה של דרום תל אביב או שאלו ממשלות ישראל, אם אפשר למצוא להם פתרון מעשי בשטחי המדינה או שאין ברירה מלבד גירוש. אבל לכל זה אין קשר למהלך הפוליטי הציני, הפחדני והעלוב שהוביל נתניהו ביממה האחרונה. את המהלך הזה הוא עשה על גבם של האפריקאים, ולא פחות מכך – על גבם של תושבי דרום תל אביב.