במוצאי שבת הראשון ללא הפגנה או אירוע מרכזיים, שאל אותי ילדי הבכור דניאל אם אני הולך להפגנה וביקש להצטרף. כשהסברתי שיש הפוגה להתארגנות ולמתן סיכוי לשינוי ממסדי, הוא ערך הפגנה מאולתרת בסלון, בשאגות "העם דורש צדק חברתי!" ו"התשובה להפרטה - מהפכה!".
הפופולאריות המדהימה של סיסמאות המאבק החברתי של קיץ 2011, יכולה להיות טובה ויכולה להיות רעה, כמאמר הזן. השאלה, כרגיל, היא מה המציאות שהן מחוללות. מבחן חשוב מאוד, העומד לפתח כל אחת ואחד ממאות האלפים שצעדו, מחו, הפגינו והשתתפו ומשתתפים עוד במאבק, הוא המבחן של מאבק עובדי רכבת ישראל.
לא מדובר במתמחים, בסטודנטים המבריקים והצעירים ואפילו לא בעובדות הסוציאליות המסורות והמופרטות. מדובר בעובדים, ברובם קשי יום, שאנחנו אוהבים, לעיתים בצדק, לא לחבב. מדובר בעובדי החברה שמיטיבה כל כך להעלות את מפלס העצבנות שלנו באיחורים הבלתי נסבלים, בצפיפות שעות העומס וימי ראשון וחמישי, במחירים ובבטיחות הלקויה. כמשתמש תדיר ברכבות, גם אני בסובלים. ודווקא משום כך, זהו המבחן לרצינותנו - האם מדובר במאבק שישנה את פני החברה הישראלית או בפסטיבל קיץ ספונטני, מרהיב, אך חולף?
התשובה לכל בעיה - הפרטה!
עובדי הרכבת יוצאים למאבק כנגד מהלך ברור של הפרטת שירותי החברה. משרד התחבורה מבקש להפריט את תחזוקת הקרונות החדשים, ובכך, במהלך מזדחל, להפריט את כלל תחזוקת הקרונות, נתח משמעותי מעבודת החברה. את הלגיטימציה למהלך המשרד שואב משורת התאונות שהתרחשו לפני מספר חודשים וחשפו ליקויים בהתארגנות ובניהול. בהפוך על הפוך: "התשובה לכל בעיה- הפרטה!".
נעמי קליין מכנה את השיטה "דוקטרינת ההלם". תחת השוק הציבורי וכותרות העיתונים המזעזעות, מקדמים פוליטיקאים היפר-קפיטליסטים הפרטה של כלל משאבינו הציבוריים. כך קודמו הפרטות שירותי הבריאות, הרווחה, המים, החינוך ובעבר משאבי הטבע בים המלח ובאתרים אחרים.
אנחנו לא המצאנו את הגלגל. הפרטות כאלה נוסו בעבר. המקרה המפורסם ביותר הוא הפרטת מערכת הרכבות באנגליה. זו הסתיימה בשורה של אסונות, הפסדים כלכליים והלאמה מחדש. רוצים קרוב יותר? פרויקט הרכבת הקלה בתל אביב שגולגל לחברות פרטיות ולבסוף הולאם מחוסר ברירה, מחדש, וגם פרויקט הרכבת הקלה בירושלים, שיצא לדרך באיחור של שנים רק לאחר התערבות מדינה מסיבית.
מול המהלך הזה יוצאים הנפגעים המידיים מהפרטת שירותי הרכבות, עובדי רכבת ישראל. למעשה, הם נשכבים על המסילה בשביל עצמם, אבל גם בשבילנו. מדובר בחברה ממשלתית, לטוב ולרע, חברה בבעלותנו, המחויבת לשרת אותנו בדרך המעולה ביותר, ולא את בעלי המניות שלה, שבשבילם אנחנו רק צרכנים שחובה לסחוט אותם כספית כמה שניתן.
אם ההתדרדרות הכלכלית-חברתית וההתפרצות שבאה בעקבותיה לימדו אותנו משהו, אז ודאי שלא ניתן לספין מבית משרד התחבורה לסחרר אותנו. עלינו להבין שיש צורך בפקיחת עין שלנו ובבלימת מהלכים שבסופו של עניין, איכשהו, דופקים תמיד אותנו.