לאחרונה עסקו הרבה בתקשורת ובשמאל ברדיפה אחר ארגוני השמאל והשתקת חופש הביטוי. נדמה כי מרוב התעסקות בשוליים ההזויים של הימין הגזעני, אירגוני השמאל הישראליים שכחו את המאבקים החברתיים. לא שמענו מילה על המאבק שמוביל הפעיל החברתי יצחק ג'קי אדרי בדימונה נגד הפרטת המים. שום ארגון לא לקח על עצמו ברצינות את המאבק בעד הדיור הציבורי בבית שאן. שני מאבקים אלו הם דוגמא למאבקים על משאבים בסיסיים שיכלו להתרחב לכל השכבות בישראל.
גם התקציב השנתי עבר ללא שום התנגדות עיקשת. שר האוצר שטייניץ ממשיך בתהליך ההפרטה כשהוא מסמן מטרה אחר מטרה ומעניק אותה לידי בעלי ההון. אולי שר האוצר משתמש בשר החוץ ליברמן - הצעדים הפאשיסטיים של הימין ההזוי משכו את תשומת הלב השמאלית הרבה יותר משאלות חברתיות חשובות.
הפילוסוף היווני אריסטו ראה בדמוקרטיה הרגילה צורת משטר מנוונת. הוא חשב שחיי שוויון יביאו לאזרחים לקהות חושים, מצב שבו הם יתרגלו לטוב ולא יילחמו עליו. המדינה המושלמת שתיאר היא מעין דמוקרטיה פעילה, שבה האזרחים מממשים את זכויותיהם בפועל מדי יום. וזו בדיוק הדוגמא שאנחנו רואים מסביבנו, בתוניסיה ובמצרים.
העם המצרי למד מהמהלך של העם התוניסאי ומהשימוש המוצלח ברשתות חברתיות של העם האיראני. התזוזה הנוכחית בעולם הערבי הביאה להגדרה מחודשת של היחסים בין העם לבין הממשל. הממשל גילה שהוא לא יכול לנתק את העם מהטכנולוגיה - הניסיון לנתק את האינטרנט ורשתות הסלולר במצרים היה הקש ששבר את גב הגמל. השלטון הרודני של מובארק החזיק בכל אדם חמישי כמודיע לכוחות הביטחון, ובכל זאת לא הצליח לעצור את הזעם החברתי שהשתולל ברחובות.
היציאה מעבדות מצרים, האמנם?
ובינתיים, ממשלת ישראל יושבת בנחת וחושבת שאפשר להמשיך עם השקרים על האבטלה החד ספרתית, כשהיא למעשה דו ספרתית. בישראל מאמינים שאפשר להעביר חלק נכבד מרווחי הגז העתידיים לידי יצחק תשובה, כי הוא חשוב יותר מרוב תושבי המדינה. בישראל מפנים את הגב לפריפריה ולהעמקת הפערים בין עשירים ועניים. העיקר שכולם בטוחים שאנחנו ה"דמוקרטיה" היחידה במזרח-התיכון.
דווקא העמים הערבים בתוניסיה ובמצרים מצליחים להתקרב יותר למדינה שתיאר אריסטו. אנחנו יכולים רק להביט בהשתאות בהמונים שמצטרפים להפגנות במצרים, בלקיחת האחריות על ביטחון השכונות, בחבירה של כל התנועות השונות במצרים נהיג האופוזיציה ד"ר מוחמד אל-בראדעי (עדכונים נוספים תוכלו לקרוא בבלוג המצויין "קו חוץ"). אזרחי מצרים מדגישים בכל הפגנה את הדרישה האוניברסלית לזכויות צדק, שיוויון וחופש ביטוי.
הפגנות הענק במצרים מזכירות לנו עד כמה הממשל בישראל גווע בפאסיביות שלו. בשיא ההפגנות של השמאל ראינו עשרים אלף מפגינים במוזיאון תל אביב, שבה לראשונה עמדו זה לצד זה השר שטרית ("קדימה") וח"כ בראכה (חד"ש). אך על מה הייתה ההפגנה? על עתיד ארגוני השמאל. מדוע ההפגנה לא הייתה בפריפריה? איפה המנוחשלים האמיתיים של החברה הישראלית? מתי נראה את מיליון העניים היהודים והערבים מתאספים בכיכר רבין בדרישה להחליף את המנהיגות שזנחה, ביזתה וניצלה את זכויותיהם הבסיסיות? ההמונים בכיכר תחריר מלמדים אותנו לקח חשוב על כיצד משתמשים בפעולה דמוקרטית בכדי להגדיר מחדש יחסים בין שליט ועם.
מתי שמואלוף הינו עיתונאי, משורר ועורך. הוא חבר ב"גרילה תרבות" – קבוצת יוצרים/ות המשלבת בין יצירה תרבותית לבין מאבקים חברתיים