שלום ולא להתראות לכם, 123 סודנים שטסו הלילה בחזרה לג'ובה. אני לא אוהבת פרידות, אז לפחות אתנחם בכך שלא נתראה יותר, ולכן יהיה קל לשכוח מכם וכמה שיותר מהר, כי מה לי ולכם הרי. אני לבנה בת תרבות המערב, הנאור והמתקדם, ואתם? שחורים. זה כל מה שאתם מבחינת האנשים הלבנים, גם שנים רבות לאחר אפליית השחורים בארה"ב ובמדינות מפותחות אחרות. פיגמנטים של עור. אין לכם אייפון ואין לכם מה לאכול? בעיה שלכם – לא של אף אחד אחר. זה בטח לא הביזנס של ישראל הקטנה, שלא יכולה ולא אמורה וממש לא רוצה לפתור את הבעיות של יבשת אפריקה הגדולה.
אז בואו ניפרד, נעשה את זה יפה, עם חיבוק ונשיקה וקחו גם אלף יורו, שתוכלו לקנות מתנות בדיוטי פרי לחברים בג'ובה. מה אתם אומרים? אולי תפתיעו אותם עם טובלרון מארץ הקודש? ואל תשכחו לספר להם איזה כיף היה פה, ותראו להם את התמונות שהעליתם בפייסבוק. אה, אין להם פייסבוק? נו, אז תפתחו להם!
אנחנו באותה הסירה
את האמת? אני לא מאמינה לכל מה שאלי ישי ומירי רגב אמרו עליכם בטלוויזיה. בהזדמנויות שיצא לי לפגוש אתכם פנים מול פנים דווקא התרשמתי שאתם אנשים מאוד נחמדים, פשוטים ובכלל, קודם כל אנשים. למשל, אז במלון, כשדיברתי עם חדרנית בת גילי, שהרכינה לפניי את הראש כל הזמן משל היא עוזרת בית מפוחדת בימי העבדות בארה"ב, וכמעט התעלפה כשאמרתי לה תודה בחיוך ושאלתי אותה מה שלומה.
היא דיברה עברית כל כך טוב, שהייתי חייבת, אבל פשוט חייבת, לשאול כמה זמן היא בארץ ואיך היא למדה את השפה המסובכת הזאת. היא בסך הכול כמה חודשים פה, ותוך חודשיים היא כבר למדה לדבר עברית, משיחות עם אנשים ברחוב, אפילו לא מהטלוויזיה שאין לה. מי היה מאמין, מה? ואנחנו חשבנו שאם הם שחורים מאפריקה, ואין להם פייסבוק או כל סממן תרבות אחר, אז אין מצב שיש להם תאי אינטליגנציה לא ממומשים בעליל. הרי עולים מברית המועצות שעשו שם דוקטורט בהנדסה מולקולרית, הגיעו לארץ ועשו אולפן של שנה בשביל לנסוק לרמת השליטה בשפה העברית שיש לחדרנית החביבה הזו.
אבל עכשיו, כשאני יודעת שהיא עוזבת, נצבט לי הלב ולא רק בשבילה, כי מה יעשה עכשיו בלעדיה המלון שמעסיק ואת חבריה? ומה יעשו כל שאר המלונות בלי הסודנים? מה, הם ייאלצו להשיב את המשרות הללו לחיילים משוחררים שזו עבודתם המועדפת ולשלם להם על פי חוק? ומה, המדינה תצטרך לתת לאותם עובדים גם מענקים? אוי, איזה באסה!
ויש גם את הבחור הסודני ההוא, זה שסחב את הרהיטים של השותף העוזב שלי מהדירה, שאפילו שהוא קיבל אולי 50 שקלים מתוך כל ה-800 שבעל המשאית לקח בעבור ההובלה, עשה את העבודה שלו מכל הלב. השותף זרק לי לשמור על הכלב שלי מפניו (לא ברור איך הוא התבלבל בין סודני לתאילנדי, אבל שיהיה), ובאמת שזה היה מיותר, כי הסודני ליטף ברוך את הכלב שלי בכל רגע שידיו היו פנויות וחייך אליי כאומר: "גם אני רוצה לגדל כלב, אבל אין לי זמן, עם כל העבודה וזה".
קשה לי עם פרידות. עוד שנייה אני מתחילה לבכות. אז לפני שזה קורה, רק רציתי להגיד לכם כמה מילים אחרונות: נכון, אתם לא צריכים להיות פה. נכון, אנחנו לא יכולים לעזור. אנחנו בקושי מצליחים לעזור לעצמנו, ויש מסביב מלא אנשים שחושבים שאנחנו בעצמנו לא צריכים להיות פה. אבל היי, זה לא אומר שאנחנו צודקים, או חכמים יותר. זה רק אומר שהעולם דפוק, ואנחנו סתם דפוקים שחיים בעולם הזה.
בקיצור, זה לא אתם, זה אנחנו ואתם, שנמצאים ביחד באותה סירה עם חור שמתמלאת במים ושוקעת, ושוקעת, ולא תגיע אף פעם לתחתית, כי בכל פעם מחדש מתחוור שיש עוד לאן לשקוע, ושיש גרוע יותר. הרבה יותר.
>> הטור הקודם שלי: פייסבוק הרג את הרומנטיקה
>> גירוש המסתננים הכרחי לצביון המדינה