השיח הציבורי-תקשורתי סביב מדיניות מהגרי העבודה בכלל והמסתננים בפרט, מתאפיין בשטחיות מביכה, התלהמות מקוממת ובעיקר העדר מוחלט של נימה עניינית ופרספקטיבה בינלאומית.
אף מדינה בעולם, לרבות העשירות והנאורות ביותר, לא פתחה את שעריה באורח כה נדיב ורחב כלפי מהגרי עבודה, כפי שנהגה מדינת ישראל, בין השאר (ואולי אף בעיקר) בגין התמכרות ארוכת שנים לעבודה זולה והיעדרה של מדיניות הגירה. אם קיים בסוגיה חטא קדמון, הרי שהוא נעוץ בעובדה שאין מדיניות. כל מדינות העולם גוזרות את מדיניות ההגירה אליהן ע"פ צרכים משקיים, יכולות הכלה ובחינת ההשלכות החברתיות והתרבותיות עליהן, וכן עוד מכלול של פרמטרים. האם זו גזענות? התבדלות? כלל ועיקר לא! זכותה וחובתה של מדינה לשמור על צביונה, על זהותה ועל המרקם הקהילתי שלה, ולבכר את רווחתם ותעסוקתם של אזרחיה.
אדם סמית, הפילוסוף הסקוטי בן המאה ה-18, מי שנחשב לאבי הכלכלה החופשית, חזה את המורכבות של הגירת עבודה 200 שנה טרם שהחלה. בספרו "עושר העמים" שיצא ב-1776 כתב: "הסחורה הקשה ביותר לטלטול היא בני-אדם". לכנסת ישראל הספיק דיון סוער אחד בשלהי האינתיפאדה הראשונה, כדי לאשר הצפתה של ישראל במהגרי העבודה.
לא פעילי זכויות אדם
אולם נניח לעת עתה לסוגיה המורכבת ורבת הפנים של מהגרי העבודה, ונתרכז בשאלת המסתננים מדרום סודן ואריתריאה. דומה שהדיון בעניינם נע בין טהרנות ומופרכות מחד, להתלהמות לוולגריזציה מאידך.
ייתכן מאוד שהתרת כניסתם לישראל הייתה בלתי נמנעת לנוכח הגורל שהיה צפוי להם לו הוחזרו מצריימה. אולם, גם גירושם עתה, עם כל הצער שבדבר, הינו בלתי נמנע. הוויכוח כאן איננו מי יותר הומאני, אלא אופייה וצביונה של מדינת ישראל.
בעיניי, יש הבחנה מאוד ברורה בין התומכים בהחזרתם של המסתננים לבין אלה המתנגדים. במקרה הזה יש שחור ולבן (ולא חס וחלילה תרתי משמע), אין באמצע – התומכים הם בעד שמירת הרוב ואופייה היהודי של המדינה, והמתנגדים הם בעד מדינת כל אזרחיה. לא פלא אפוא שארגוני המתנגדים לגירוש מזוהים עם המחנה השמאלי הרדיקלי גם בזירה המדינית. מי שהופך את סוגיית המסתננים לעוד מנוף במערכה נגד הציונות ונגד המדינה היהודית, מוטב שיעשה זאת באורח גלוי ולא באמצעות התחזות לפעיל זכויות אדם.
אי-אפשר להתעלם מן העובדה שהנפגעים הישירים והרחוקים, הבאים מקרב השכבות המוחלשות בחברה הישראלית, ונאלצים לשלם מחירים אישיים וקהילתיים מופלגים על נאורות מדומה, אינם נפגשים על המדרוג הסוציו-אקונומי עם מתנגדי הגירוש. הם מקטבים אותו משני מתרסיו.
זה הקונצנזוס
אין ספק שמבחינה הסברתית צפויה לנו עבודה קשה, הרי תמונה של ילד מול טנק בעזה או של ילדה כהת עור מול פקח יחידת עוז בדרום ת"א אף פעם לא נראית טוב, ואלף מילים לא יכלו לה, אבל זה המחיר שאנו נדרשים לשלם בזירה ההסברתית על הרצון שלנו לקיים מדינה יהודית. נציגי משרד החוץ הפזורים ברחבי הגלובוס נדרשים כעת להפשיל שרוולים, לפרום את עניבת הפרפר, לקחת פסק זמן ממסיבות הקוקטייל ולהסביר את מדיניות ממשלתם, במקום לדבר בנימה מתנשאת ובזחיחות דעת כנגד אלי ישי הש"סניק העומד בפרץ, כפי שנהגו אחדים מהם, תוך הפרת הקוד הממלכתי והקולגיאלי. בסוגיית המסתננים, ישי מדבר את הקונצנזוס הישראלי, הציוני והיהודי, ופועל לאורו.
אגב, מבחינה פוליטית הפקרת הזירה לאלי ישי במאבק נגד המסתננים עשויה להיטיב עמו מבחינה אלקטוראלית, אולם לא זה המוקד, אלא העובדה שעמדתו מבטאת קונצנזוס רחב היקף ואינטרס ארוך טווח.
הכותב הינו יועץ תקשורת ולשעבר דובר תנועת ש"ס