בבוקר שאחרי השריפה בדומא, בה מצאו את מותם בני הזוג דוואבשה ובנם הפעוט, האדמה רעדה. הכותרות זעקו, הרשתות סערו והנשיא ריבלין יצא בנאום מלא האשמה. זה כמובן לא נעצר שם. גופי הביטחון נכנסו לחקירת המקרה בשיא המרץ, השב"כ היה מעורב מהרגע הראשון, לא הייתה אבן שלא נהפכה, והנושא זכה לליווי צמוד מגבוה.
כעבור ארבעה חודשים תמימים של חקירה נעצרו החשודים, הוחזקו במתקני השב"כ, ונמנעה מהם הזכות לפגוש עו"ד. הם עברו תרגילי דיבוב ולבסוף גם עינויים, תחת האמתלה שהם "פצצה מתקתקת" (טענה שמעולם לא הוכחה), עד שלבסוף תחת לחצים פיזיים הודו באשמה, הודאות שחלקן נפסלו על ידי בית המשפט.
בבוקר שאחרי פרסום חשדות המשטרה שילדה בת 7 נאנסה על ידי פועל פלסטיני, האדמה הייתה צריכה לרעוד, אבל היה שקט כמעט מוחלט. הידיעות בנושא הסתתרו בעמודים האחוריים. רק כמה שעות מאוחר יותר, אחרי שהרשתות סערו וכמה אסימונים נפלו במערכות התקשורת, הגיעה רעידת האדמה והנושא זכה ליחס הראוי לו.
הבעיה היא שבניגוד לתקשורת והזירה הציבורית שבסופו של דבר יכולים לתקן את עצמם, מבחינה חקירתית כנראה שכבר היה מאוחר מדי. הבדיקה הרפואית שלא נעשתה כראוי, הפקת הדנ"א, חוסר השימוש באיכון ואמצעים טכנולוגיים, והמצב בו גורמים בכירים נחשפו לפרשה רק לאחר הסרת צו איסור הפרסום. רשימת התקלות שביצעה המשטרה בפרשה היא אינסופית, וכעת ספק אם אפשר יהיה לתקן אותן, בטח כל עוד לא מערבים את השב"כ.
את הטיפול בתיק יקבעו הכותרות שיעשה
ומה שעצוב עוד יותר הוא שקשה להתנתק מהמחשבה שיש קשר בין הדברים – בין הזמן שלקח לאסימון ליפול בתקשורת, לטיפול הלקוי של המשטרה בפרשה. זה לא סוד שרמת הטיפול בתיקים בישראל נקבעת לפי העיסוק התקשורתי בהם. יהיה מי שיגיד שיש אפילו היגיון מסוים שתיקים בעלי חשיבות ציבורית יזכו בטיפול הדוק יותר. אלא שהשאלה היא מדוע במערכת הביטחון לא זיהו כבר מהרגע הראשון שזה תיק בעל חשיבות ציבורית גבוהה, והאם ייתכן שסיפור כזה נתפס אצלם כמקבילה התקשורתית ל"כלב נשך אדם" – אירוע כואב, אבל לא כזה שמרעיד את אמות הסיפין?
מחמוד קטוסה מעולם לא היה הנושא המרכזי של העניין הציבורי, ואסור שהשחרור שלו יהיה אקורד הסיום של הפרשה. הנושא הוא החשד המזעזע שילדה יהודיה בת 7 נאנסה על רקע לאומני. את החשד, ולו הקטן ביותר, שדבר כזה קרה, חייבים לחקור ולבדוק עד הסוף, לא להשאיר אבן על אבן עד שלא תהיה תשובה לשאלה האם אירוע כזה התרחש, ואם כן – מי ביצע אותו.
נכון, כל אונס הוא מזעזע, בטח של ילדה בת 7, כמו שכל רצח הוא מזעזע. ובכל זאת, אצל רוב הציבור היהודי בישראל יש עדיין פער בהתייחסות בין רצח לרצח על רקע לאומני. היה אפשר להרגיש את זה היטב ברשת ובציבור, שקפצו חזק יותר בעקבות החשד שמדובר באונס על רקע לאומני. כי פה נמצא לא רק הרוע האנושי, אלא העובדה, שאולי קשה לחלק מהאנשים ואולי יש מי שמנסה להסתיר אותה, והיא שעדיין מתנהלת פה מלחמה בין שני עמים. וכשמכניסים לתוך המלחמה הזו אונס של ילדה בת 7, אז כן – הזעקה צריכה להיות גדולה פי כמה וכמה.
בדבר הזה יבחנו העיתונאים והמצקצקים
לכן, עם כל הכבוד לתחנה המקומית בה נחקרה הפרשה עד כה, התיק הזה צריך לעבור לדרגים בכירים הרבה יותר, ולזכות לליווי צמוד של האנשים הבכירים ביותר במערכת אכיפת החוק, שצריכים להעמיד את הנושא בראש סדר יומם.
ואם תרצו, כאן ייבחנו גם גופי התקשורת וכל אותם עיתונאים אמיצים שבחנו את כתב האישום והצביעו על החורים הגדולים שהיו בו. האם הם ימשיכו ללוות את הפרשה, ולא יוותרו עד שלא תהיה תשובה ברורה לעניין, או שמא בעוד שבוע אף אחד כבר לא יעסוק בפרשה.
הכותב הוא סגן עורך עיתון "בשבע"